יופי אריה. אתה כותב מצוין.
עוררת בי זכרונות רחוקים, תמימים ומתוקים, מילדות משותפת.

אריה, זה מאד מאד יפה.
שתי תשוקותיך מתגלות כאן – כתיבה ואדמה.
האם אתה נמצא היכן שתשוקותיך?
(אף פעם לא מאוחר לנסות להתקרב אליהן)

איזו הנאה לקרוא את העלון באינטרנט!!!
כל הכבוד לעוסקים במלאכה, עכשיו ניתן לנפוש בפרובאנס או בשנגחאי ולקרוא את "בתוכנו", איזה כייף!

יוב- שמחנו מאד כשהיינו שומעים את שירתך ליד הבית שלנו.. עכשיו עברנו בית, ואנחנו כבר לא במסלול..

בחרתי להתייחס לפיסקה האחרונה בכתבתו של יהושוע ולומר, על מובילי המדיניות והתהליכים להשקיע מאמץ רב יותר בשיתוף ציבור ולהיות קשובים מאד לתחושותיו. גם בערב שהוקדש לדיון בתחום שבת הערתי שיש לקחת בחשבון את המרחק הגדל והולך בין האוכלוסיה "החדשה", מבורכת ככל שתהיה, ובין מוסדות הקיבוץ ומקבלי ההחלטות. גם העובדה שקיבלנו על עצמנו את תהליך השינויים באורחות החיים, ההפרטה בכלל ובתא המשפחתי בפרט, מחייבת זהירות ורגישות מירביים. לסיום בטוחני שהמאמץ אליו דברתי בתחילת תגובתי ישתלם ויתרום לאיכות חיינו המשותפים / מופרטים לשנים הבאות.

רעיון מצוין
אני בעד
תודה לתמר על הכתבה המענינת

צפריר שלום,
סליחה שאני מתערב בדיון פנימי של הקיבוץ אבל לנושא החניות בתחום המגרשים – יש מה לעשות בנדון וניתן גם לשכנע את פקידי משרד התחבורה לאשר חניות מרוחקות מהמגרש, עד כדי מאה מטרים יותר, כל עוד אתה מצליח להוכיח שלכל בית יש את החניות שלו בתוספת חניות מזדמנות. במצב כזה ניתן להצר את הכבישים שאם לא כן רוחב הכביש המינימלי, כולל מדרכות יהיה 8 מ'.

ולא חבל על הפנינה המקסימה והירוקה הזו של התחנה שתירמס לה תחת הבטון והאספלט המוביל ל"יופי" הזה?!

מסכימה עם כל מילה הכתובה לעיל, בצורה יפה, מנומסת ונחרצת!

קראתי את כתבתו של חגי ותגובת שמוליק
וברצוני לפנות לכלל חברי גבעת חיים .
חגי ושמוליק לא הזכירו במכתב שחברי הקיבוץ (כולם) בהחלטה המוצעת לוקחים על עצמם את חובות שני המפעלים הנוספים ששויכו ל400 (מג"ח,ליפסאן) שאינני יודע על כמה הם עומדים היום (מה גובה החוב)
ומה ההכנסה לאורך שנים של ה"אגף" החקלאי של גרנות ומה הצפי,
ואיך ישפיעו חובות המפעלים על החוב של הקיבוץ ועל החזרו (לפי תוכנית החזר חוב שאושרה במועצה) .

בברכה,
דורון לנג

חיימקה יקר
דרך כתיבתך ניתן להרגיש את אהבתך הגדולה לעצים ולנוף בקיבוץ.
אבל – גם אני רוצה להספיד עץ אחד.
ההורים שלי – מגדה וצבי – גרו בשכנות לרודולף וחיה דרייפוס.
בחצר של הפרידים באמצע הדשא – עמד לו עץ גבוה ויפה (אני לא זוכר את מינו – אולי צפצפה). את העץ הזה נטע שם צבי והעץ גדל והיה חלק מהנוף המשפחתי ומהקשר של כולנו לבית. יום אחד – מגדה חזרה מהעבודה ולתדמהתה גילתה שהעץ איננו! נעקר ונלקח מהמקום.
אחר כך גם צבי חזר מהעבודה במטעים – ושניהם נעצבו מאוד. אף אחד לא הודיע. איש לא הסביר למה. למי הוא הפריע? עד היום התעלומה לא נפתרה אבל הזכרונות נשארו.
כל זה כמובן לא הפחית את אהבתי וגעגועי לקיבוץ – לדשאים, לשיחים, לפינות המוצלות,ולנוף המדהים כפי שאני זוכר אותו משנות השמונים.

אביב שמח
אריה פריד

התחלה נפלאה, נפלאה, נפלאה. כייף לראות את הכוחות שלכם ולקוות שנמשיך להנות ממהם…
דבר אחר: העלון יכול להיות גם מקום לקרוב והכרות בעזרת כתבות ומאמרים על החיים שלא באים לידי ביטוי בסיכומי הישיבות, הס.מ.ס ושאר ערוצי המידע: אנשים שחיים ביניינו, פעילויות תרבותיות, התנדבותיות, חינוכיות, עיסקיות…