מרים ארזי

פסח תמיד היה חג גדול. לפני הקמת המדינה הדגש היה על "חג החירות", כמובן רמז להשתחררות מן הבריטים. למשל: "קומו תועי מדבר" של ביאליק, וכן הפסוק: "כל אדם חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", כי כולם היו עולים בזמנים שונים ולכל אחד "מצרים" שלו. בתקופת ה"העפלה" הוכנסו להגדה שירים של אלתרמן הרומזים על עליה הרואית זווכמובן על השואה.

כל קיבוץ הוציא כל שנה הגדה ע"י אמנים מקומיים. בגבעת חיים –עדיין במאוחד, הוזמנה כוריאוגרפית ורקדנית מפורסמת, גרטרוד קראוס אשר הדריכה להקת ריקוד מקומית, ובהן עדה שולמן (אמא של עמליה), ועוד. במשך השנים נוספו עוד ועוד פרקים מן ההגדה המסורתית.

מאז עלינו ל"נקודה" בשנת 1952 חגגנו בגדול. חברים רבים מאד היו עסוקים בהכנות לחג זמן רב מאד. הראשונים היו דווקא אנשי הפלחה, אשר הקצו חלקה ל"חג העומר" שנחוג בערב פסח. שטח בו היה מקום לכל הברי הקבוץ וילדיהם ליד שדה המוכן לקציר בדיוק בערב פסח. והיו שנים בהם נזרע במיוחד שדה זה. והיה למשל הסנדלר (אבא של פנינה),  אשר היה צריך לעשות סנדלים לכל ילדי הקבוץ ואמר: אותי לא מעניין כלום, אני דואג שהילדים יקבלו בפסח סנדלים, ובראש השנה- נעליים. היו  האמנים, ציירים ועוד אשר הכינו קישוטים לחג, הרקדנים אשר התכוננו לריקודים, המקהלה, שנקראה שנים רבות "להקת הזמר", הקריינים אשר התאמנו, בהדרכת מלכה מוסקוביץ', בקריאת ההגדה, בהגוי נכון של כל מילה וכל דגש.

היה  המטבח אשר היה צריך להזמין מצרכים,

הכנות לפסח, 1964. מימין לשמאל: רודה שחר, אדמונד לוי, אדית מדיני, דבורה רשב"ם, מניה קרול, רות לוי, שלומית גרינבאום, חיים נרבר, חיה דרייפוס, קלר ברנע, יהודית דוד.

וכן כלים חדשים אשר נוספו בחג או השלימו את הכלים שאבדו, נשברו, או נלקחו במשך השנה, ויומיים לפני פסח התכנסו החברות בלילה במטבח לעזור לאורה (אמא של רענן} ולרודה (אמא של דבורה) לקלוף תפוחי אדמה ולעשות "געפילטע" ו"קניידלך". וכמובן ילדי כתה א' אשר התכוננו ל"מה נשתנה".

החג החל ב"קציר העומר",  בשעות אחר הצהרים. כל החברים, הילדים והאורחים התכנסו בשדה, לעתים נסעו לשם בטרקטורים ועגלות, כאשר ממול התייצבו עובדי הפלחה, ובראשם אהרון מדיני (אבא של שמאי), עם חרמשים מונפים, המקהלה שרה, המנגנים נגנו, והרקדנים רקדו, ואז רעם קולו של אליעזר הלברשטט:

" ה א ק צ ו ר ?" וכל הציבור עונה לו:"קצור, קצור" – אז הורמו החרמשים ונקצר הקציר הראשון.

מיקום  הסדר היה בעיה גדולה. כאמור היו אורחים רבים. למעשה, בית וינה הותאם בתבניתו עבור ליל הסדר – כל מדרגה ברוחב של שולחן ושני ספסלים, ולמטה רחבה להופעות. בתחילה ישבו השורות רוחביות כפי שתוכנן, אך  לאחר כמה שנים העדיפו שורות אורכיות מדורגות. האולם המקושט היה מחזה מרהיב, אולם לאלף איש…

פסח בבית-וינה, 1972

הבעיה הייתה האוכל – כיצד להעביר את האוכל לשם ולדאוג שיהיה גם טעים וגם חם? כל שנה המציאו שיטה אחרת. ובאחת השנים העבירו מבער גז לתוך האולם, "כדי שהאוכל יישאר חם עם קריאת ההגדה". את המרק הכניסו במטבח לתוך כד גדול של חלב, וכמובן כיסו במכסה הכד שסגר אותו היטב. הכל כדי שהמרק יישאר חם…אך, ברגע שהכד נפתח, האדים פרצו, והמרק החם נשפך על האקונום אדמונד (החותן של נועה), והוא נכווה קשות… ומאז כמה שנים אכלנו אוכל קר וביצים קשות בחג הפסח.

לאחר כמה שנים חזרנו לחדר האוכל, אך המקום היה צר מלהכיל את כולם. כמה שנים בנו אוהל צמוד לאולם בצד הצפוני. גם זה לא היה פתרון טוב כי משם לא ראו ולא שמעו. ואז הוחלט לעשות תור: כל משפחה הורשתה להזמין אורחים רק פעם בשנתיים.

במשך השנים משפחות רבות העדיפו לקיים סדר בביתם, או לנסוע לקרובים. כך נפתרה בעיית המקום,  ונכנסנו לשגרה  לפסח. חלק מהמנהגים הנ"ל נשמרו ונכנסו גם חדשים, כמו: הופעת משפחת נבון, וכן השמחה, והשתתפות כל הציבור ב"אחד מי יודע". ילדי כיתה א' והוריהם נשארו והתרגשו כשהיו, רק השחקנים התחלפו כל שנה.

אני משערת שגם השנה תהיה לעורכים בעיית מקום, אבל שלא תהיינה צרות גדולות יותר!