עדי גולן תירוש התוססת ומלאת החיים, נשואה לעמית והם הורים לעומר (4.5) ועדן (2.5). במקור ממושב מבקיעים בעוטף עזה ומזה כשנתיים עובדת כמנהלת תכניות קיבוץ ב- WEKIBBUTZ ו"הבונים דרור". היא הגיעה לתפקידה הנוכחי לאחר הדרכת נוער ברחבי הארץ (גם בגח"א) ניהול מפעלי ארגון נוער "לתת" ובמחלקת הנוער במועצה אזורית עמק חפר.

במסגרת התפקיד היא מנהלת את תכנית "חמסה" לחיילים בודדים בקיבוצים, עובדת מול אולפני קיבוץ ותוכניות קצרות כמו "תגלית" ובנוסף מנהלת את התוכן של תכנית "נטעים" שמטרתה הידוק הקשר של קהילות ובתי-ספר יהודיים בחו"ל עם ישראל והקיבוצים. שלא כמו שליחים מכאן שפעלו עם משפחותיהם מעבר לים, היא עובדת מישראל ומגיעה לקהילות יהודיות וישראליות בעולם לפי הצורך.

איך מצאה תפקיד שכאילו נתפר למידותיה? "ראיתי את התפקיד בקבוצת הווטסאפ הקיבוצית בשיא הקורונה. הייתי אחרי לידת עדן וחופשת הלידה כבר נגמרה, שלחתי עשרות קורות-חיים והמצב במשק היה מזעזע – המון מובטלים ולא חוזרים לאף אחד ששולח. יום אחד העביר אדם הישראלי מודעת דרושים שנשמעה בול עבורי ב"משפחות צעירות גח"א". קריטריון חובה – חבר/ת קיבוץ. הייתי בעננים כי זו הזדמנות מעולה שיחזרו אליי, כמה חברי קיבוץ כבר יש שמחפשים עבודה עכשיו? ובאמת למחרת כבר ראיינו אותי ראיון ראשון בזום".

רגע – איך אם לקטנטנים נוסעת הרבה לחו"ל?

"אני דווקא אוהבת ששואלים אותי על הטיסות ועל העובדה שאני אמא לילדים צעירים ואפילו מרגישה קצת שליחה של הרעיון. 'אמא טובה' אפשר לפרש בכמה דרכים ואני מאמינה מאוד במתן דוגמה, גם בקריירה. הילדים שלי יודעים מה אני עושה בעבודה עם החיילים הבודדים, הם פגשו אותם ונסעו איתי ברחבי הארץ מספר פעמים לבקר אותם בטקסים ובקיבוצים ובאו איתי לקנות להם אוכל ומתנות".

הילדים שלה יודעים שיש ילדים ברחבי העולם שרוצים קשר לישראל ואמא עוזרת בזה וחוגגת איתם כמו שהם חוגגים בגן בישראל. "את כל הפעילויות אני מנסה עליהם בבית לפני ואת כל הציוד שנותר אני מחלקת לגן דקל וגנון זית, ויש הרבה". מעבר לזה היא מדברת איתם המון בווטסאפ וידאו, קונה להם מתנות ומספרת המון חוויות.

"הם מבינים שמה שאני עושה זו ציונות והם מקבלים ערכים של עזרה לאחר, ציונות, אהבת הארץ והגשמה עצמית. אלה לא פחות חשובים בגידול ילדים בעיניי וכמובן בלי שום ספק, מודה כל יום שיש לי בעל מדהים ותומך ומאמין במה שאני עושה, טלי ויורם שאין צורך להסביר כמה הם מושלמים והמשפחה כולה".

היא הגיעה אפילו לאוקראינה, במשלחת חירום במסגרת פרויקט "נטעים", המקרב ילדים ונוער יהודיים בחו"ל לישראל. הפרויקט כולל גם קירוב נוער לא יהודי במטרה שיהפכו לשגרירים טובים שלנו בעולם. כך עזרה להביא ציוד לילדים האוקראינים דרך האוהל של "הג'וינט", שהיה הגדול והפעיל ביותר במסע הסיוע הזה וסייע לאלפים שברגע אחד איבדו הכל. החשיפה לתופעות המלחמה הממה אותה ולא מרפה ממנה גם כיום.

בשנה וחצי האחרונות היא הייתה בארה"ב, רומניה, אוקראינה, הונגריה, אוסטריה, גרמניה, שווייץ, הולנד, נורבגיה, גאורגיה, אנגליה, ליטא וסרביה. תוך כדי פרסום עלון זה היא כבר חזרה גם מבולגריה, מקדוניה וביום העצמאות תגיע לאירלנד וסקוטלנד. בחלק מהמדינות היא מלווה קהילות ולאו דווקא בתי-ספר.

"יש מלא דברים מרגשים בתפקיד הזה וגם יוצא לי לפגוש ולעבוד עם אנשים מרתקים, חשובים ומעניינים. הזדמן לי להכיר לעומק למשל את מרים פרץ (שהייתה מועמדת לנשיאות המדינה) אישה שהיא מקור השראה, מהפנטת ובעלת ראייה מדהימה על החינוך ועל החיים. אני בקשר עם ראש המועצה של שער הנגב, יו"ר הסוכנות היהודית, אנשים משפיעים מאוד מקק"ל, המנכ"לית שלי שזכתה באחת מ-12 הנשים המשפיעות בעולם היהודי ועוד מגוון תפקידים שאני נושאת אליהם עיניים ומעריצה".

היא מספרת כי אנטישמיות קיימת כמעט בכל המדינות אליהן הגיעה. הפתיע אותה להיווכח בכך באופן גלוי ולשמוע בני נוער מספרים איך עדיין קוראים להם "יהודי מסריח" ודברים קשים יותר. האיום האנטישמי משחק תפקיד כה משמעותי כך שבנורבגיה, למשל, היהודים נמנעים מלהירשם ברישומים פורמליים של המדינה מתוך זכרון העובר מדור לדור על תקופת השואה, אז השתמשו הנאצים באותן רשימות על-מנת לאסוף את היהודים ולשלוח אותם למחנות ריכוז. לכן, לא מקבלות קהילות כאלה כספים מהמדינה, המחייבת רישום אישי כדי להעניק כספי תמיכה לפעילות תרבותית וחינוכית.

פעילות זו להנחלת חגי ישראל שם בסגנון חילוני קיבוצי, מציינת עדי, הביאה לה סיפוק רב. המקומיים התלהבו מאוד מפעילות כזו המגבשת אותם כקהילה, מחזקת את הקשר שלהם לישראל והופכת אותם לשגרירים טובים שלה בחו"ל.

יש חיילים בודדים

"חלק חשוב מעבודתי נעשה עם חיילים בודדים בקיבוצים. הם נמצאים בכ-60 קיבוצים, אך עם ההפרטה הנדל"נית הולך מספרם ומצטמצם, כשגם אצלנו בגח"א ירד מספרם לארבעה בלבד. רובם לא נשארים בארץ אך יוצרים קשר משמעותי עם ישראל ומי שנשאר פה, הם בד"כ ממדינות חבר-העמים ומדרום אמריקה ולשם אין כל-כך לאן לחזור. אנחנו נלחמים בבעיה הזו ומנסים לשמור את ישראל אטרקטיבית עבורם גם כשהם משתחררים וחושבים קדימה. לא רק הציונות דוחפת אותם לכאן, אלא גם בעיות אישיות ומשפחתיות קשות (אבא מכה, אם נרקומנית ועוד) ועבורם ההגעה לישראל ולצבא, מהווה פתרון זמני ולעיתים גם קבוע".

עדי מלווה אותם כאן בהתמודדות עם בדידות, שפה חדשה, חוסר היכרות עם תרבות צה"לית ובכלל, דיכאונות ונטיות אובדניות, המחייבות מעורבות של עובדים סוציאליים 24/7 ולעיתים גם פסיכולוגים.

"למרות שלרוב החיילים הבודדים יש משפחות מאמצות, רבים מהם נשארים לבד ואני מוצאת עצמי משתתפת בטקסי סיום טירונות וקורסים שלהם, בתור הדמות הקרובה היחידה עבורם בישראל. הגופים התומכים בתוכנית החיילים הבודדים ממומנים ע"י קק"ל והסוכנות היהודית והתוכנית משותפת לתנועה הקיבוצית ולמשרד הבטחון כאשר אנחנו מתכללים, תוך שמירה על  קשר עם המפקדים בצבא, אחראיות החיילים הבודדים בקיבוצים (כמו אורנה צ'רבינקה העושה עבודה מסורה וטובה עם החיילים הבודדים אצלנו) המשפחות המאמצות, המשפחות שלהם בחו"ל, אך בעיקר איתם – החיילים הבודדים הזקוקים לגב תומך, לב רחב ויד מחבקת ומפנקת בנסיבות שהותם כאן".

היא מלווה בחור צעיר בשם גאלן, לא יהודי במקור, שסבו בקוסטה-ריקה קלט בטרנזיסטור את הדיווחים על מלחמת ששת-הימים ונשבע שצאצאיו יתגיירו ולפחות אחד מהם ישרת בצה"ל. כך התגייר גאלן שהגיע כחייל בודד ומשרת כלוחם בסיירת חרוב בחטיבת כפיר. הוא הגיע לקיבוץ יגור ומצא שם את אהבת חייו (מתנדבת מאקוודור).

"בארוחת שישי לפני שבועיים הייתי צריכה להחזיר אותו לקלנסוואה, אבל התחננתי למפקדו שייתן לו עוד שעה לארוחת ערב עם משפחת תירוש המורחבת. היה לו כל כך רועש עם כל הילדים במשפחתי, שנראה לי כי הוא העדיף להיות בג'נין (סתאאם). אלו רגעים מיוחדים עבורו והוא לא הפסיק להזכיר לי את זה. זו פלטפורמה מעולה לכתוב שאני מחפשת שיתופי פעולה של ארגונים שיתרמו מתנה קטנה לכל חייל (יש לנו 100 משתתפים במקסימום) אז אם אתם מכירים, אל תהססו".

לשווק את המדינה

"למרות שאני נמנעת מפוליטיקה בתפקידי, אני לא יכולה להכחיש כי קשה לשווק את ישראל לצעירים בימינו. לחבר'ה בחו"ל ברור שמשהו לא טוב קורה פה, לכולם יש דעה מגובשת וכולם כאילו יודעים הכל, גם אם לא דרכו פה מעולם וגם אם ירדו ולא מתכוונים לחזור.

החיילים שלנו, שעלו לפני דקה וחצי, בעלי זכות הצבעה כמובן וחשוב לי שהם יצביעו כשהם מבינים דבר או שניים על החיים פה. רבים מהם  חוו אנטישמיות וחיו לצד מוסלמים לא ביחסים טובים, הם מונעים משנאה גדולה ורואים הכל בשחור או לבן. אני בעד ריבוי דעות, רק שזה ייעשה לאחר שקראו, ראו, חוו, הקשיבו לכל הצדדים וקיבלו החלטה מושכלת.

בנימה אופטימית של מי שעבורה ישראל היא בכל זאת העבודה והחיים – אני מאחלת לכולנו שהסאגה הזו תסתיים ויחזור להיות פה טוב יותר, נעים ובטוח".