טיול עם בית האלון לנחל השופט, שהזכיר לי מה בכלל אנחנו עושים פה כקהילה בקיבוץ.

נו אז אולי בכל זאת אצטרף לטיול?

תשע וחצי בערב. ערימת כלים עוד מחכה לשטיפה, את הכביסה עוד צריך לסדר, יש לי לכתוב שלוש עבודות לאוניברסיטה, יש באג שאני צריך לפתור עוד הערב לעבודה,לענות לכמה מיילים, מ-ל-א משימות למחר שכמה קולגות ממש מחכים שאסיים כבר, כבר שבוע לא דיברתי עם ההורים ומתי כבר נצליח להתארגן על עצמנו ולהגיע להפגנות? הארץ בוערת ואני לא מספיק להצטרף והקורונה הזו מסביב בכל מקום, בכל רגע מחוץ לבידוד יש קצת תחושה של זמן שאול.

תכל'ס? מפתה מאוד לוותר על הטיול ולתת מחר עבודה.

לפני שבוע התחייבתי להצטרף לטיול של בית האלון ולהביא רכב, אבל מאז כבר אושר אוטובוס ונראה שמספיק הורים מצמצו ראשונים ואמרו שיבואו. טלי לא ממש צריכה אותי שם ויותם אמנם ישמח אם אבוא, אבל לא יזיק לו לתרגל קצת עצמאות.

ואז אני מזכיר לעצמי, קצת בכח, שאם משהו דחוף לא מעיד שהוא חשוב ושאם הוא לא דחוף, זה לא מעיד שהוא לא חשוב. ככה זה בהורות. ככה זה בלתרום קצת לקהילה, תמיד יש דברים דחופים יותר.

קשה לי להקשיב לעצמי אומר את המשפטים האלה בתוך כל העומס, אבל איכשהו אני נזכר בפעמים הקודמות בהן פעלתי לפי כלל זה, שבסוף תמיד מוכיח את עצמו.

אני נזכר גם במשפט של חבר: "אף אחד לא הצטער אף פעם על יום מחוץ למשרד" וכמה יותם ישמח שאגיע וכנראה שגם אני אהנה וזה גם די חשוב. אז יאללה – מהר לכתוב ואטס-אפ לטלי שלא אוכל להתחרט.

ואז לכלים ולשבת רדום מול המחשב ולעבוד על עצמי שאני עובד, ללכת לישון ב-12, לקום מוקדם כי צריך להכין קצת אוכל, לגלות שיש פתאום עוד כמה דברים דחופים לעבודה עוד הבוקר, להעיר את הילדים, למלא מים ולעבור בכלבולית לקנות חטיף (כי אם ילד אחד יטייל בלי חטיף, כל זה לא היה שווה) ולרוץ כדי לא לאחר ואז –

הגענו בזמן. לשבת. לנשום אויר. לחבק את יותמיק ולקשקש איתו קצת עד שכולם יגיעו.

יצאתי לשאוף קצת רוח.

אבל חסר עוד רקע, לטובת הקוראים שצלחו את ההקדמה: הקיבוץ במשבר. עוד מלקקים את הפצעים מהסופ"ש הסוער וסאגת הבחירות לצוות של הובלת "התהליך" והשבוע לא יהיה קל יותר. מועצה, שכונה ג', שיוך, יו"ר/ית, הפייסבוק גועש ויש תחושה כללית שהכל קצת נפיץ. כל מילה גוררת תגובה וכל תגובה גוררת תגובת נגד. כולנו הפכנו לקיפודים הממהרים לדקור ומתקשים להקשיב למישהו שלא מהדהד פחות או יותר את מה שאנחנו רוצים להשמיע ולשמוע.

אט אט מגיעים עוד הורים ועוד ילדים. מחליפים כמה מילים על הא ודא, נחמד לראות פנים מוכרות מחייכות. נחמד לי להרגיש שאני כבר מכיר די הרבה מההורים והילדים בשמם וזה מרגיש כמו עוד ציון דרך קטן בלהרגיש ממש שייך.

כך נפתח לו יום טיול שהיה חוויה שהדגישה לי שוב, מבעד לכל המתח והקיפודיות, שבכל זאת יש בה משהו בגבעת האיחוד ובחיים בה. נכון, לא הכל מושלם. יש לי ביקורת על דברים רבים בקיבוץ. יש לנו הרבה מה ללמוד מישובים אחרים והרבה איפה להשתפר ובאמת יש פה משבר, אבל לפעמים שווה לצאת לשאוף קצת רוח ולהיזכר מחדש למה בכלל שווה להשקיע את המאמצים. למה שווה לאחות איפה שצריך, לחדש ולתקן איפה שצריך ולשמר ולחזק איפה שצריך.

זה מתחיל בילדים המתוקים כל-כך. יש תחושה של ביחד בריא ומאפשר. אחרי שנה עם עצמם ועם טלי והצוות, נראה שיש משהו שמחבר את הילדים. לא זוכר כבר מי זה היה מההורים (גדעון?) ששם לב איך הסתדרו מעצמם בתור מושלם מול הדלת של האוטובוס "קצת כמו חו"ל", תור עצמאי המעיד על הבטחון והנינוחות שהם חשים אחד בשניה ובצוות.

בטיול עצמו התחושה מתחזקת: ראשית, ההזדמנות לחוות יחד חוויה משותפת שמזכירה לי כמה חשוב להיפגש פנים אל פנים, פיזית ולא להסתפק במפגש וירטואלי בטלפון, זום, ואטס-אפ או פייסבוק, מוסתרים מאחורי מסכים ומקלדות. פגישה אמיתית. מריחים יחד את ריח התאנים, את מי הנחל ואת אבק הדרכים. הרגליים באותה בריכת נחל וכולנו חשים את אותה קרירות נעימה עוטפת אותן. אפשר להביט בעיניים ולחוש את אותם מאות ניואנסים האובדים במדיומים הדיגיטליים.

ומעבר לכיף שיש בחוויה שאינה וירטואלית, היה מיוחד לחוות קבוצה נפלאה של הורים שבפשטות ובלי הרבה הנחיות מבינים עניין וקבוצת ילדים נפלאה שמבינה עניין גם היא וזורמת את הטיול בהנאה. אבא אחד נכנס למים ומוריד את הילדים במדרגת סלע. כשמצטברים מספיק ילדים הוא מוביל אותם להרפתקה של כמה עשרות מטרים – הליכה במים במורד הזרם.

כמו במטה קסם, מחליף אותו הורה אחר במדרגה ומסייע לילדים נוספים. יעל מובילה קבוצת ילדים אחרת להרפתקה במעלה הזרם, הורה אחר מחלק אלכוג'ל לילדים שצריכים. אחת עוזרת לילדה לארוז את התרמיל לפני ההליכה ואחר מעיר בחום לילד שמרעיש קצת בזמן ההסבר.

עונים על שאלות. נותנים יד והכל בטבעיות ונועם וכמו מכונה משומנת היטב. הפוליטיקה הקיבוצית והקיפודית התפנתה בן רגע לטובת שילוב ידיים יעיל, נינוח ונעים. החיוכים והרוגע של המבוגרים מחלחלים לילדים ומשם בחזרה להורים במשוב חיובי נעים.

אחרי הטיול אני מעבד קצת את החוויה ומבין שיש לחוויות משותפות כאלה כח אדיר. ראשית, הן כח מניע ואחת המטרות של קיום קהילה היא לאפשר רגעים כאלה, כי כמו שציינתי הן מזכירות לנו כמה ראוי להיאבק על המשך קיומה.

אבל כמו כן, ראוי שהחוויות המשותפות ישפיעו גם על צורת המאבק – על 'הדרך' – שכן גח"א לא נחה. השינויים והמאבקים אמנם בתקופת שיא כבר כמה שנים, אבל הם יישארו איתנו גם אחרי השיוך ובחירת יו"ר ושכונה ג' וחלקת המגורים. השינויים (והמאבקים) הם מצב קבוע בכל קהילה ויש להשכיל לחיות כקהילה לצידם.

אני חושב שאם נשכיל להיזכר, רגע לפני שנשלוף שוב ציפורניים קיפודיות, ברגעי הקסם המשותפים שחווינו בעבר וברגעי הקסם המשותפים שעוד נכונו לנו בעתיד, כנראה שהציפורניים שנשלוף ישרטו פחות. אישית, אחרי שחוויתי בשבוע כל כך טעון רגעי קסם כאלה (ואני מרשה לעצמי להכליל פה גם את רגעי הקסם של קבוצת "פטל" המגניבה) אני ממש אופטימי!

אז תודה להורים המקסימים שהיו שם: גילי הדר, גדעון כרמל, אורי כהן שליט, יעל גילה, נורית לוי מדיני, עדי פלדי, אסנת רחמני, לירון זיו וטל רסיס. תודה לצוות הנפלא של בית האלון ולטלי סופר האחת והיחידה ותודה לכולכם – בית גח"א – הסבתות, הסבים, ההורים, הדודות וכולם, על הילדים המקסימים ועל הקהילה, שמי ייתן ותספק עוד המון רגעי קסם לכולנו.