ראינו את עדנה ארזי מסתובבת עם מצלמה, ובקשנו ממנה לספר לנו על מה היא עובדת עכשיו.

עדנה:
אכן, כבר כמה חודשים, אני שוקדת על כתיבת ספר לילדים, שכולו קשור לטבע והוא ילווה בצילומים. האמת שחלק ניכר מהחומרים, נכתב לפני 35 שנים בערך, כאשר בועז ויובל היו ילדים קטנים ונבע מתוך חוויות שעברתי אתם כשטיילנו בטבע. החומרים נגנזו מפאת חוסר תקציב וגם היום, המצב לא כל כך שונה. להוציא ספר לאור, זו הוצאה עצומה.
בינתיים שדרגתי את אותם חומרים, הוספתי להם חוויות והפעם, מטיולים עם הנכדים והשדרוג הכי גדול, הם הצילומים. אומנם, אני לא צלמת מקצועית וגם אין בידי מצלמה משוכללת ובכל זאת, גם עם הקיים, התוצאות לא רעות.
יש משהו נחמד בהסתובבות עם המצלמה. פגשתי חברים שהתעניינו מה אני מצלמת וסביב זה, נוצר שיח חביב עם כל שכבות הגיל, ילדים ומבוגרים כאחד.
כך נוצר הקשר עם דנה רובין-הגלילי. דנה פגשה אותי בשעה שניסיתי לצלם מיינה, אותה ציפור פולשנית שהגיעה גם לקיבוצנו והתפתחה שיחה סביב הספר. לצורך אחד השירים שבספר, הייתי זקוקה לצילום של ילדים המצביעים לעבר קן של נקר ודנה נרתמה בשמחה למשימה. ליוויתי את ילדי "גן רימון" לאזור קיני הנקר (שהגעתי אליהם בזכות אילה לבני) וסיפרתי להם עליו והייתה התרגשות גדולה. במועד אחר, כאשר הצלחתי לצלם את הנקר ואת הגוזל המציץ מהקן, שלחתי לדנה את התמונות כדי שתראה לילדים. מאז, בכל פעם שהם פוגשים אותי הם צועקים: "הנה עדנה של הנקר".
הצילומים, הוציאו אותי החוצה, להבדיל מהכתיבה הנעשית בתוך הבית. אם בעבר, נהניתי מציוץ הציפורים והמשכתי הלאה, היום אני קצת לומדת יותר ועוקבת אחר התנהגותם. אנחנו חיים ממש בשמורת טבע וזה מקסים.
קרוב לביתי, פגשתי את נתנאל סטיוארט, מביט לעבר גזע המלא בקיני נקרים והוא העיר את תשומת לבי, שקוקייה פלשה לקן הנקר. זה היה עבורי חידוש מרענן, כי לא ידעתי שיש קוקיות בקיבוצנו.
אבל לא רק בעלי כנף, זכו למקום בספרי, הרבה מבעלי החיים שבמשק החי שלנו, מככבים בו ויובל נבון עם צוותו היו שותפים לאורך כל הדרך.

קוריוז נחמד קרה לי, כאשר התחלתי לברר היכן ומתי נערך הגז לכבשים, על מנת שיתאפשר לי לצלם את האירוע. בעוונותיי, הפכתי את העזים במשק החי, לכבשים ואת הכבשים, לעזים. מה לעשות, שהעזים בורכו בכמויות צמר נכבדות והכבשים, חסרי צמר? אז זהו, תמיד יש מה ללמוד…
אבל, כשהגעתי כבר לרגעי ייאוש והבנתי שאין לי צ'אנס להזדמן ולחזות בגז, פניתי לידידיי בניו-זילנד, שהיא מדינת הכבשים והיה לי ברור שמהם תגיע הישועה. לתדהמתי, קיבלתי מייל, המודיע לי, שאין בסביבתם כבשים והם שלחו לי תמונות מהאינטרנט. מי שמכיר את ניו זילנד, שהתברכה בכמות כבשים הגדולה ממספר תושביה, ודאי יגחך. אותם חברים הגיעו לפני מספר שבועות לקיבוץ ובאופן קצת אירוני, הביאו לי מתנה- ציור של חג הגז.
בסך הכל, המון אנשים מעורבים ביצירה שלי, ממשפחתי, דרך חברי הקיבוץ, חברים ברחבי הארץ וגם בחו"ל וזה כיף גדול.
בחורה ערבייה, הלומדת אצלי עברית, גם היא שותפה ואפילו הציעה שאתרגם את הספר לערבית. זוכרים את ספרי הקודם: "מפגש תמים בין שני עמים"?
לפעמים המעגלים חוזרים על עצמם. אותה בחורה החליטה, שהיא רוצה לעזור לי להוציא את הספר לאור ובררה עלויות במגזר שלה וזה לא מפתיע ששם, העלות נמוכה בהרבה, מבית דפוס אצלנו. "אם את רוצה, עוד יותר זול, אקח הצעה בטול כרם", כך אמרה. עצוב, או מעלה חיוך, כל אחד ייקח את זה למקום שלו.
מקווה שעד ראש השנה אשלים את המלאכה ובינתיים, ודאי עוד תפגשו אותי מנסה ללכוד דוכיפת בעין המצלמה, עד כה, ללא הצלחה. הן היפר אקטיביות, כל הזמן בתזוזה…
ובנימה אופטימית זו, תודה לכל המתעניינים והמעורבים בצורה זו, או אחרת,
אין ספק, זה מרחיב את הלב.

שיר-סיפור מהספר:

הַנַּגָּר הַמְּעוֹפֵף

בּוֹאוּ תִּרְאוּ, אֲנִי לֺא מִתְלוֹצֵץ,
מִישֶׁהוּ קָדַח חוֹר גָּדוֹל בָּעֵץ!,
כָּךְ צָעַק יוֹתַם לְיַלְדֵי הַגַּן
וְסָחַב אוֹתָם לְבִּילוּשׁ מְאוּרְגָן.

יוֹתַם, אָמְרָה הַגַּנֶנֶת, אַתָּה יוֹדֵעַ,
לֺא תַּצְלִיחוּ לִלְכּוֹד אֶת הַ"פּוֹשֵׁעַ",
אַךְ בּוֹאוּ וְנֵצֵא לַחֲקוֹר,
מִי יָצַר בַּגֶּזַע חוֹר.

רָצוּ כּוּלָם, בִּמְהִירוּת וָיֶזַע
וְעָמְדוּ סַקְרָנֵים אֶל מוּל הַגֶּזַע
וְהִנֵּה, מֵהָחוֹר רֺאשׁ מְבַצְבֵּץ
וּבְצִבְעוֹ מִתְלַכֵּד עִם קְלִיפַּת הָעֵץ.

זֶה הַ"פּוֹשֵׁעַ", צָחֲקָה הַגַּנֶנֶת
וְהַחִידָה נִפְתְרָה וּלְגַמְרֵי מוּבֶנֶת.
שְׁמוֹ נַקָּר, כִּי הוּא מְנַקֵר וּמַקִּישׁ,
כְּמוֹ נַגָּר הַהוֹלֶם, בַּפַּטִּישׁ,

אַחַר מַכְנִיס לְשׁוֹנוֹ לַחוֹר
וּמוֹצִיא מִתּוֹכוֹ לְפִי הַתּוֹר,
חֲרָקִים וּזְחָלִים הַשָּׁוִוים זָהָב,
עֲרֵבִים לְחִכּוֹ וּמַשְׂבִּיעִים רָעָב.

וְכָךְ, מֵעֵץ לְעֵץ מִתְעוֹפֵף הַנַּקָּר,
לִפְעָמִים חֺרֶף אֶצְלֵנוּ כְּשֶׁקַּר
וְיֵשׁ וּבְעוֹנָה אַחֶרֶת יוֹפִיעַ,
וְהַחוֹר שֶׁבַּגֶּזַע, יְבַשֵּׂר שֶׁהִגִּיעַ.

אַךְ לֺא הַכֺּל, עַל מֵי מְנוּחוֹת
וְלֺא תָּמִיד עֵדִים לַשְּׂמָחוֹת.
דְּרָרָה צַוְחָנִית, לְלֺא כָּל בּוּשָׁה,
פָּלְשָׁה לְקֵן הַנַּקָּר, לְלֺא בַּקָּשָׁה.

הִיא קָבְעָה עֻבְדָּה: "שֶׁלִּי הוּא הַקֵּן"
וְהַנַּקָּר הַקָּטָן, הַמְּאֻכְזָב, הַמִּסְכֵּן,
נֶאֱלַץ לְוַתֵּר מִפְּאַת הַחֲשָׁשׁ
וּלְהַתְחִיל לַעֲבֺד עַל גֶּזַע חָדָשׁ.