נתבקשתי על ידי ביתי אור לברון מכיתה י' בבית ספר "מעיין" שבעין החורש לספר על יום הזיכרון מנקודת מבט אישית שלי.
יום הזיכרון של כל אזרח במדינה עובר דרך החינוך שקיבל בילדותו, דרך מסגרת החיים שבה גדל, דרך המחשה אישית של רגשות והכחשות, מלחמות ותקופות שונות של בניית המדינה, דרך בני משפחה, חברים יקרים או פעילות משותפת בזמן הצבא.
בשבילי יום הזיכרון הוא מלחמת יום כיפור,
בתור ילדים ונערים לפני מלחמת יום כיפור חונכנו מיום היוולדנו לזכור את הנופלים שבזכותם קמה מדינת ישראל, ובאותו יום במעבר חד מתחיל יום העצמאות המסמל את הקמת המדינה.

בילדותי זכרתי את יום הזיכרון בדרך שהועברה לי מהורי מדרך החינוך שקיבלנו בקיבוץ.

1956– בגן הילדים, הגננת כינסה אותנו בחדר ההתאספות, את הילד יואל סמואל המטפלת לקחה ולנו הודיעה הגננת שאבא של יואל נפל בקרב, מיד הוסיפה ואמרה "שתהיו גדולים לא יהיו יותר מלחמות".

1959– כיתה ב', הודיעו לנו שאמנון כפרי נפל במילוי תפקידו בתאונת אימונים, לאמנון היה כלב בולדוג שמאוד אהבתי, דרך הכלב נוצרה חברות בין ילד לחייל, לכלב הייתה חצר מגודרת בתוך חורשת איקליפטוסים צמוד למתחם החזירייה של אותם הימים (במקום זה יש היום שכונת בנים חדשה, לא רחוק מהנגרייה הקיימת). ביום שבת קיבלתי הוראות מאמנון איך להאכיל את הכלב וכיצד להוציא אותו לטיול היומי, כך נפרדנו כל אחד לדרכו. למחרת בצהרים הגיעה הידיעה לקיבוץ- אמנון נהרג, נשארתי עם דף הוראות שרק אתמול קיבלתי ועם הודעה שקשה לילד לקלוט ולהשלים איתה.

1961– בכיתה ה' ביליתי הרבה עם הכיתה של אחי הגדול דן לברון, הערצתי את חבריו שכולם היו ספורטאים מצטיינים- עמי, חגיא, עמרי, גדי, שאול, גרשון, חגי, אמנון ומאיר. כולם בקיבוץ היו גאים במאיר זייטל, ילד חוץ שהגיע לכיתה מהעיר ואומץ אצל מרים ואליעזר ארזי, מאיר התגייס באוקטובר 1961 לחיל האוויר עם מספר בנים נוספים מהכיתה, אך היה היחיד שהמשיך לקורס הטיס והיה לקראת סיומו, ואז ב1963 הגיעה ידיעה- מאיר נהרג בתאונת אימונים, בהתנגשות שני מטוסים בשעת הנחיתה.

יולי 1965– תחילת החופש הגדול, איתמר ברונר שהיה גדול מאיתנו בארבע שנים התקבל לחברות ומיד מתגייס, ראשון מהכיתה. לאחר חמישה ימים בטירונות מגיעה ההודעה הבלתי נתפשת- איתמר התייבש ומת תוך כדי האימונים, נער בן שמונה עשרה שרצה להיות חייל ומת לפני שהספיק.

1967– מלחמת ששת הימים, כל החברים יוצאים למילואים, אנחנו בכיתה יא' החזקנו את ענפי הקיבוץ, הקיבוץ מחלק לכל משפחה טרנזיסטור תוצרת פיילוט, עם עטיפה מעור למקרה של הפסקת חשמל. ברדיו שומעים שיש נצחונות וכוחותינו דוהרים בסיני לעבר התעלה אך יש שמועות שיש גם הרוגים ועדיין לא מפרסמים את השמות.
לאחר כמה ימים מגיעה ההודעה- עופר פניגר אח של ענת (שביט, מהתחפושות) נפל בקרבות בגבעת התחמושת, אצלנו בכיתה הלם. אותי עופר הדריך במשימת בר המצווה איך להיות שומר לילה וכיצד לפרק אקדח ולפטרל סביב הקיבוץ.

עברו עוד כמה ימים ושוב הודעה- יענקי מירון נפל בקרבות השריון ברפיח, מיד נזכרתי בכלב הבוקסר של יענקי שדרכו נפגשנו מידי יום בחצר שבנה מול משפחת ברגר בתוך השיחים (היום במקום יש מרכז מחזור בדרך לשפרירים).

1969– חיפשתי מלווה לריצת המרתון שבה השתתפתי במסגרת המכביה ה-8. הייתי מיודד עם ישראל בר-לב שהיה בחופשה מהצבא והתנדב ללוות אותי עם טנדר "הוויליס" של הקיבוץ לאורך המסלול. לאחר חודשים ספורים התייצב לפעולה מבצעית של סיירת הצנחנים באי שדואן שבדרום סיני, פעולה שהסתבכה וגרמה למותם של שלושה חיילים, ביניהם ישראל בר-לב.

1973– יום כיפור, פרצה במפתיע מלחמה שבה הייתי שותף בפעם הראשונה כחייל, מלחמה שנראתה לנו כחיילים לא ברורה, לא מאורגנת, לא נתפשת לאור המצב בשטח. מלחמה שהשוק, הבלבול והאבל הגיעו לכל פינה במדינה. תוך כדי הלחימה בסיני אני שומע ברדיו זעקת שבר של אמא דואגת- "חנוך ודודו אהרון תיצרו קשר עם אמא", ידעתי ששני הבנים חנוך ודודו אינם בין החיים והקריאה של לוטה אהרון, האמא הדואגת שיתקה אותי.

הקשר עם הבית לא היה, וגם חל איסור להעביר הודעות מהשטח, אחרי שחצינו את תעלת סואץ במטרה לחסום את הארמייה השלישית מלקבל אספקה ומזון דרך הים עברנו דרך שדה התעופה בפאיד, תוך כדי הנסיעה אני רואה ג'יפ שרוף, מגודר בתיל ולידו שלט קטן ושחור "כאן נהרג אמיתי נחמני", החבר והבעל של שולה, שהדריכה אותנו מכיתה ז' יחד עם חנן שפע היה שותף להשביע אותנו לשמור אמונים לחברת הילדים. מאמיתי למדנו קשר מוט, קשר הצלה וכיצד בונים בית על העץ.

באותו הזמן בבית הלב נצבט, איש לא יודע מי חי ומי מת. מהמצב בשטח תוך כדי המלחמה ברור שהפעם יש הרבה הרוגים, אך יש החלטה בדרגים הגבוהים שבנתיים לא מוציאים הודעות לציבור.

לקראת הפסקת האש עם המצרים באחת השבתות הסתובבתי עם רכב פנוי (קומנד קאר דגן) שהיה בשטח, במטרה לטייל ולראות קצת טבע ונוף לפני שעוזבים את האזור, לצידי הדרך על הציר לעיר סואץ עומד טנק שרוף בתוך החולות, על העמוד למעלה שלט המראה את הדרך לסואץ ולמטה שלט קטן ושחור "כאן נהרג בני ברגשטיין", שוב צמרמורת עוברת בגוף וזכרונות מבני, חבר קרוב של המשפחה וחבר קרוב של אחי דן, בעל טרי של טליה אביטל מארבל שעבדה עם אמי בפרדס. תמיד התגאתי בתור ילד שעזרתי לבני להכניס חבילות חציר לבית וינה לטקס סיום יב' ולחג המשק, בזמן שבבית וינה עוד לא הייתי רצפה.

תוך כדי המלחמה יש דינמיקה וקצב שקשה לעצור ולחשוב מי נפצע ומי נהרג והרגשות מודחקים. בשלב יותר מאוחר כאשר השקט היחסי עובר לשגרה מעבר לתעלה וההמתנה ליציאה הביתה נראית רחוקה מתחילים לקבל את הידיעות מהבית ואז התברר שיש הרוגים נוספים, אך הידיעה על אילן ברונר שנפגע כבר בתחילת המלחמה, עבר ניתוח ב"קפלן" להוצאת הרסיסים ומת על שולחן הניתוחים גרמה לזעזוע תסכול וייאוש. אילן, שהיה בכיתה אחת מתחתי, חבר ילדות, התחיל שנת שירות ביום שאני גמרתי ואח של איתמר ברונר.

מאז מותו של אילן את יום העצמאות הייתי מקדיש לאלזה ברונר, האמא של האחים שנפלו בשירותם הצבאי. אלזה, שהייתה שכנה שלי הרבה שנים וגם שימשה כסבתא לילדיי כרמל וירדן שהיו בני בית אצלה. ביום העצמאות במשך שנים שכל הקיבוץ יושב לשמוח על הדשא שבבית וינה, אני יושב איתה בביתה שנה אחרי שנה ומנסה לשכנע אותה לבוא לחגוג את יום העצמאות עם כל הקיבוץ אך אלזה בשלה אומרת שמאוד קשה לה לעבור מעצב לשמחה באותו היום. בשנת 1982 בקשה ממני אלזה להעביר את השלט מגן איתמר המקורי בקקון (ליד מושב עולש) לשטח בקובני שנקרא אז "הבוסתן בגבעת אליעזר", הצעתי לה לקרוא למקום גן האחים אך אלזה התעקשה שלזכרו של אילן יש תקליטיה והיא מבקשת בקשה קטנה להעביר את השלט לבוסתן בגבעת אליעזר, וכך הפך המקום לגן איתמר. לאחר מותה של אלזה מפעל חייה- התקליטיה על שמו של אילן נסגרה וב2014 שוב עלה הרעיון לקרוא למקום גן האחים ברונר, ואכן בטקס שנערך במקום בשנת 2015 הוסר הלוט מעל השלט החדש כאשר ציבור החברים והילדים מגיעים למקום בטיול האופניים המסורתי.