ביום שישי נסענו עד אפיקים, שם בילינו את הלילה. מנחם שלח את מיכאל, אחד המלווים, למחנה נפח – מפקדת הגזרה, בה שירת כסמל מבצעים עד שחרורו כארבעה חודשים לפני הטיול, שיבדוק עם חבריו שם את התוכנית לשבת. זאת על אף שהיו לנו אישורים לנסוע בשבת לפי התוכנית, מנחל גולן בכביש המערכת לאל-חמה. זאת אומרת לאורך קו הגבול הסורי – ירדני. בנפח אמרו לו שיש כוננות ברמה ושלא ניסע על דרך המערכת אלא על הדרך המרכזית (ציר המפלים ודיר אל חנזיר). יום לפני המלחמה, ובמפקדת הגזרה לא אומרים לנו לעוף מהרמה אלא רק לשנות מסלול!  בדיעבד ההחלטה הזאת הצילה את חיינו.

בשבת, עלינו לרמת הגולן דרך גשר בנות-יעקב. לא היה שום סימן למלחמה. ההיסטוגרף אבירם ברקאי, אליו נשוב בהמשך, החוקר את קורות חטיבה 188 באותה מלחמה, אומר בספרו 'על בלימה' שדובר על 'יום קרב' כתרגיל". דווקא הח'ברה נזכרים שראו "טנקים על גוררים עולים לרמה". אף אחד לא עוצר אותנו. נוסעים על ציר המפלים דרך דיר אל חנזיר (דרך החזירים) ורוג'ום הירי, הרכבים מתחלקים ושוקעים ואנחנו מחליטים לחזור לציר המפלים ולמפל גמלא. בשעה 11:00 פגשנו את אלישע שלם, מג"ד מילואים בצנחנים, יורד עם ילדיו לטיול שבת לכינרת. שלוש שעות לפני המלחמה.

נסענו לנחל אל-על וירדנו ברגל אל שני המפלים, "המפל הלבן" ו"המפל השחור". בערך בשליש המסלול, בשעה 14:00, רעש מחריד בנחל. פצצת מרגמה נופלת 300 מטר מאיתנו ואחריה עוד כמה פצצות. מחשבה ראשונה: תקרית ירי עם הסורים. האם הם ראו אותנו, כיוונו את ההפגזה אלינו? הרכבים שלנו עשו המון אבק. הם כנראה חשבו שזו שיירה צבאית.

כשנפסקה ההפגזה עלינו מהנחל ונכנסנו במהירות לרכבים. בעלייה מהנחל פגשנו שני צעירים עם כלב, שיורדים לכיוון הכינרת. הם הציעו שנבוא איתם. הם אמרו שכל הרמה בוערת. אחד הנהגים אומר לנו שהודיעו ברדיו שפרצה מלחמה. הכול מסביב פטריות עשן. נכנסנו במהירות למכוניות ועלינו על הדרך שמתחברת לציר המפלים וצפונה. כאן שוב מנחם הציל את חיינו, כשהורה לנו לפתוח רווחים בין המכוניות. הדרך עשויה חצץ בזלת דק, המכוניות מעלות המון אבק. כשהגענו למה שהיום הוא צומת דליות – השעה בערך 16:00, שבת אחר הצהריים. פתאום שומעים רעש אדיר של פיצוץ. פצצה נופלת בדיוק ברווח שבין שתיים מהמכוניות, על אחת מהן חבית הדלק… אחרינו נסעה חיפושית פולקסווגן צהובה. לא ראינו אותה יותר.

מנחם הורה לנו לתפוס מחסה בין הסלעים. השטח מסביב מישורי וחשוף, אין איפה להתחבא. הפגזה ישירה עלינו, כנראה סוללת מרגמות 120 מ"מ, קוצים נדלקים סביבנו. אני שוכבת ליד מיכאל. פגז אחד נופל ממש קרוב ואני צועקת 'מיכאל נפצע!', מנחם מיד מגיע לברר מה חומרת המצב. מתברר שהפציעה אינה חמורה.

שכבנו שם המון זמן, לפי הרגשתי. אם כי היו שאמרו כי זה לקח "רק" שעה או שעה-וחצי. ברגע מסוים ראינו משהו שנראה כמו קרב אוויר. אחר כך התברר שזה היה מטוס ישראלי שנפל, הטייס נחלץ וחיל האוויר חילץ אותו בהמשך.

מעניין שבכל ה"הרפתקה" הזאת לא נתקפתי פחד. אחרי הכול, כשהחלפנו חוויות, מישהו אמר שראה את המוות לפני העיניים. אני רק חשבתי שצריך לשרוד את הקטע הזה. אבל זה נראה לי המון המון זמן…

בערך בשעה 17:00 הייתה הפוגה, מנחם נתן הוראה לרוץ למכוניות. המכונית שלו לא זזה, כולנו התגייסנו לדחוף אותה ולאחר כמה דקות נצחיות אנחנו במנוסה מהרמה. יוצאים לכביש יהודיה-חושניה. במקום כבר פרוסה סוללת תותחנים, הבחורים המומים לראות אותנו יוצאים מהשטח עם שלושה רכבים אזרחיים. התפנינו לכפר-הנשיא ואת הלילה בילינו במקלט. משם כבר חזר כל אחד לקיבוצו. חודש אחרי, התגייסתי.

כשפרקנו את המכוניות אחרי הטיול הן היו מלאות רסיסים. מזל שאף אחד לא ממש נפגע. יהושע כהן משדה-בוקר אמר, שטוב שזה קרה לכם, אסור לטייל ביום כיפור.

השנה, ארבעים למלחמת יום-כיפור ול"מסיבת הסיום" המפוצצת, החלטנו לעשות מקצה שיפורים. באביב נפגשנו ברמת-יוחנן להעלאת זיכרונות, אחד החברים עשה את כל הדרך מאוטבה, קנדה, לשם כך. במאי – מועד שנקבע על פי לוח הזמנים העמוס של אבירם ברקאי הנזכר לעיל, שבמשך כל שנת הארבעים למלחמה מדריך טיולים בגולן לפי ספרו על חטיבה 188. קיימנו את הטיול לפי התוכנית הקבועה של אבירם. ראינו את קו התילים והמוצבים שישבו ממש על הגבול הסורי. ראינו כמה היינו קרובים. ביום השני חזרנו לנחל אל על, עשינו רק תצפית כי היה חם ומזג האוויר לא התאים להליכה ברגל (כבר לא שינשינים צעירים) ולצומת דליות, שם הצטלמנו למזכרת. על דרך החזירים עצמה כבר יושבים היום יישובים. טבלנו בזאקי להתרענן, לזכור וגם לשכוח.