גידי שקדי כותב על חברו, חנוך אהרון ז"ל

זוכרים את השיר של יוסי בנאי, "אני וסימון ומואיז הקטן"? לקראת יום הזכרון  התבקשתי להעלות קווים לזכרו של חנטש.  לאמא של חנוך ודודו אהרון, קראו לוטה –  אישה קשה ומרה הייתה. לפני בואה מכפר סאלד לגבעת חיים בזמן הפילוג, נולדה לה בת מנישואים קודמים ולאחר מכן היא נישאה לאברם אשר כונה "גנדי", שגם לו הייתה בת מנישואים קודמים. לוטה ו"גנדי" הגיעו לגח"א עם שני בניהם, הבכור חנוך ודודו.

חנטש כך קראנו לו, היה קטן פיזית בגופו ולכן דורג בתחתית בספרטה של גח"א. יוסי ואני הגענו מקיבוצים אחרים בשנת 1956 ואחרי שעברנו את כל מבחני ההישרדות, מוקמנו בתחתית הרשימה.

כך הפכנו לחבורה.

חנטש היה ברדקיסט, תחמן ותחבולן ענק. הוא היה חכם והוביל את כל מעשי הקונדס, כי היה מנהיג חכם ורב תושייה. הוא לא פחד מאף אחד, רק מאמא שלו. לקראת יום הזכרון העליתי דברים רבים וחתכתי בעריכה. הנה מה שאפשר לספר:

באחד הימים הלכנו לפלח אבוקדו במחסן המשק. אהוד, שלא היה איתנו, עקב אחרינו ודפק על דלת הפח והשמיע קול במבטא הונגרי. נבהלנו, ברחנו ובדרכנו החוצה נתקל חנטש בברזל ונפצע. כאשר שאלה לוטה, אמו, ממה נפצע, הוא ענה לה שזה משטוצר.

במקרה אחר, הביא דודי שנקרא מאוחר יותר ג'בלי על שם ג'יבלי בעלה של אחותו, טרקטור "קייס". יוסי הלך להביא תרדימון לצייד אגמיות ולא חזר ואנחנו נסענו לבריכות המעפיל ובדרך חזרה התהפכנו לוואדי מרץ. כשחזרנו, קיבלו את פנינו עודד ולוטה. בסוף י"ב גנבנו מכונית מבית ברל וחגגנו בחדר של מורה. החזירו אותנו הביתה לפני תום הקורס עקב הלשנה. בהצבעה לקבלה לחברות לא התקבלנו בהצבעת פה אחד כפי שהיה מקובל באותם הימים.

חנטש נשלח לשנת שירות ביוטבתה מפאת גודלו הפיזי, בתקווה שיגדל ויתחזק לפני הגיוס לצבא. כשהגיע חזרה לארץ בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, לא פגשתי אותו כי באותו הזמן הייתי כבר עמוק בסיני. בזכות תושייתו של חנטש, הוא הגיע יחד עם דודו ושפיצר במטוס הראשון מניו יורק. על מטוס זה אמורים היו להגיע רק קציני שריון וחנטש אמר שהם מהשריון וכך עלו שלושתם על המטוס.

האחים דודו וחנטש צורפו לסיירת של אמיר קרן, נשלחו לחווה הסינית ושם מצאו את מותם.

על קברו ביקש חנטש שישתלו קנאביס, בכדי שיוכל למצוץ משורשיו.

יהי זכרם ברוך לעד.