הסיפור הוא דמיוני, וכל זיקה בינו ובין המציאות הוא על אחריות הקורא בלבד.

תושבי חלם חיו בצנעה מעבודת כפיים. חקלאות הייתה עיקר פרנסתם שהתבססה על עבודה עצמית. לתושבים היה גם בית חרושת שהוקם לתגבור כלכלתם הצנועה.
בבית החרושת העסיקו שכירים קשיי יום, עולים חדשים לתגבור המחסור בידיים עובדות, תושבי חלם עבדו במפעל לצידם של השכירים חלקם היו מנהלים. עד כאן הכל התנהל בצורה סבירה ורובם שבועו נחת, בעיקר מפני שהפרנסה הייתה מצויה ושוות ערך לכולם.
בזמן שעוד היה בחלם מקום הגיעו לשם כמה תחמנים שהחליטו לעשות קצת יותר לפרנסתם על חשבון התמימים בני המקום.

ברבות הימים נתברר לתושבי חלם כי המקום מלא ורחובותיו צפופים.

על כן כינסו את מועצת העיר שהחליטה להקים רובע מגורים חדש, אלא שהר גדול שניצב בקצה העיר מנע את ביצוע ההחלטה. לפיכך נתכנסו שוב והחליטו כי יש להזיז את ההר ממקומו.
לשם כך מינו במועצת חכמים, יועצים חיצונים וגביר האחד שעשוהו לדובר שישכנע את בני המקום.
ואחרי שהשתכנעו התכנסו והחליטו להזיז את ההר ממקומו.

יצאו כל תושבי חלם מבתיהם וניגשו יחדיו להזיז את ההר כי גדול היה.

במשך מחצית היום דחפו בידיהם את ההר עד שהחלו בגדיהם להידבק לעורם בשל המאמץ הרב.

על כן פשטו את מעיליהם מעל גופם. בינתיים עברו מאחוריהם כמה גנבים זריזים, נטלו את מעיליהם ונמלטו מהמקום.

כשהגיעה שעת ערב, התעייפו התושבים וביקשו לנוח ולאכול. משהביטו לאחור ראו כי המעילים שהושארו שם אינם נראים עוד באופק. על כן צהלו ושמחו שהצליחו להזיז את ההר מרחק רב ביום אחד.
ומשחזרו לעירם, את מעליהם שנגנבו לא מצאו, אבל הם כן מצאו שם זרים ובעלי ממון שבאו לרכוש את הבתים שיועדו לבניהם תושבי המקום.
(המקור: מסיפורי חכמי חלם. הועלה לדפוס ע"י גידי.)

*נכתב כתגובה למכתב השטנה שנשלח אל גידי בעקבות הצעה שהעלה ליומן האחרון.