לכבוד גיליון חנוכה הלכתי לפגוש את דבורה חילי, אישה העוסקת בעשיית ניסים כבר שנים רבות ואפשר גם לכנות אותה "דבורה המתנדבת". השנה היא קיבלה תעודה של מתנדב מצטיין במועצה.  קודם כל, היה קשה למצוא זמן לראיון כי היא אישה עסוקה מאד וחשבתי לעצמי שדבורה חילי יצאה לפנסיה ומאז היא לא מפסיקה לעבוד. בסוף היא חמקה למעני מ"שולחן עגול". נפגשנו על כוס צ'אי ועוגה בביתה החמים ושמעתי ממנה איך הכל התחיל…

דבורה מספרת: התחלתי את ההתנדבות המשמעותית הרצינית בשנת 84 – 85 כשחזרתי לקיבוץ. זה התחיל מליווי אסירה בכלא נווה תרצה שנשפטה למאסר עולם על רצח ומשפחתה התנתקה ממנה. הייתי נוסעת אליה פעם בשבוע. באותה תקופה עבדתי בגת ותוך כדי העבודה עם מכשירים התעורר בי צורך לעבוד עם בני אדם. הרגשתי צורך לצאת קצת מעצמי ולתת למישהו שנזקק.

ואז רודה שחר ז"ל גייסה אותי לעסוק איתה בנושא פנויים פנויות בתנועה הקיבוצית, ועלתה בי מחשבה ליזום משהו שייתן מענה ליחידים באזור עמק חפר, לאו דווקא רק לקיבוצים אלא לכלל היישובים בעמק חפר. באנו למח' הרווחה במועצה עם הרעיון של ארגון פעילות ליחידים, לא למטרת שידוך אלא כדי שלא יצטרכו להיות "גלגל חמישי". הפעילות כללה: מסיבות, טיולים וסדנאות וזו הייתה הצלחה גדולה במשך שלוש שנים, עד שהמועצה עברה לשיטת "המרכז הקהילתי", מחלקת התרבות שנתנה לנו גיבוי נסגרה, והפעילות פסקה.

משם המשכתי לפרויקט נוסף שנקרא "אישה למען אישה". זהו פרויקט של ליווי נשים או משפחות שזקוקים לתמיכה ועזרה, ואני הוצמדתי למשפחה בבת חפר שהייתה במצב קשה מאד.

איזה סוג עזרה?

העזרה כללה ליווי, יעוץ ולפעמים גם עזרה בגיוס תרומות – למשל: ציוד לבית ספר. גבעת חיים מאד עזרה בעניין זה כמו גיוס בגדים, חלב וכד'. במשך הזמן המשפחה התחזקה והמשך הקשר היה בעיקר בשיחות. עד היום אני בקשר עם המשפחה.

במקביל, התחלתי להתעסק בנושא הגישור. כשעשיתי את קורס הגישור הבסיסי נתפשתי לרעיון והתאהבתי בשפה הגישורית. היינו צריכים לחשוב על פרויקט, ואני חשבתי על הקמת בית ספר לגמלאים. המחשבה הייתה לעזור לגמלאים למצוא סיפוק ועניין ולעיתים סיבה לקום בבוקר. ראיתי שאנשים שיצאו ממעגל העבודה חוו תחושות של "אף אחד כבר לא צריך אותי", "אני לא שווה כלום" וכד', וחלקם אפילו נכנסו לדיכאון, במיוחד בקיבוצים – שם אנשים היו רגילים לעבוד עד שהם החליטו שמספיק להם ופתאום הם הוצאו לפנסיה שלא מרצונם.

למזלי מצאתי פרטנרים לרצון הזה וכך פתחנו את "חברותא", פרויקט שאני מאד גאה בו כיום. זוהי פעילות שגם מרחיבה אופקים וגם מפגישה אנשים, ובעיקר משמשת תעסוקה לפנאי שנוצר עקב היציאה לפנסיה.

איך הגעת לגישור?

הגעתי לזה במקרה וגיליתי שפה מדהימה שהרגשתי שזה מה שאנחנו צריכים. כשהתחילה ההפרטה בקיבוץ, הרבה אנשים דיברו עם ההנהלה דרך עורכי דין ובתי משפט. הייתה אוירה של חשדנות ואי אמון ומי שלא קיבל את רצונו איים שייקח עורך דין. פניתי לדודי, שהיה אז מנהל הקהילה ואמרתי לו שמשהו פה לא תקין. צריך לחשוב על איזה שהוא סוג דיבור אחר ולדעתי השפה הגישורית מתאימה לשפה של הקיבוץ של פעם.

לשמחתי, דודי אמר שגם הוא מאמין בדרך זו ושהוא בעצמו עבר קורס גישור. הוא הקים צוות הידברות לראות איך אפשר להגיע להידברות טובה יותר בקיבוץ.

באותו זמן נפתח קורס של משרד המשפטים שמטרתו הייתה הקמת מרכזי גישור בקהילה. נרשמתי לקורס ולאחר מיונים ארוכים וקשים (כי היו הרבה מעוניינים) התקבלתי לקורס שנמשך שנה. אז כבר הייתי ממש בתוך העניין וחשבתי מה אפשר לעשות עם זה. גישור בקיבוץ לא יכולתי לעשות, כי צריך להיות ניטראלי ולשמור על אנונימיות וזה בלתי אפשרי לעשות בחברה שאתה חי בתוכה, ולכן החלטתי לפנות למועצה אזורית עמק חפר כדי לפתוח מרכז גישור.

גייסתי שני אנשים נוספים שאחד מהם היה גם המורה שלי בקורס הבסיסי, וכן רתמתי את עמרם הישראלי לנושא, וביחד התחלנו להיפגש עם גורמים במועצה. לקח הרבה זמן לשכנע בחשיבות העניין, כי היה המון אי אמון ומחשבה של "למה אנחנו צריכים את זה?".

מה זה גישור קהילתי?

גישור קהילתי, כשמו כן הוא, עוסק בסכסוך המשפיע על הקהילה כולה: סכסוכי שכנים, עימותים של חבר מול הנהלת קיבוץ או מושב וסוגיות כמו "בן ממשיך" במושבים וכד', שמובילים להרבה סכסוכים במשפחה. לקח לנו חמש שנים להקים את המרכז, היו עיכובים רבים בדרך,  אך כיום המרכז קיבל הכרה והוקרה. כיום ישנם כ-15 מגשרים במרכז. בשנה האחרונה המועצה התחילה להזרים אלינו תיקים שמתייחסים לעימותים בין תושב לבין מחלקה במועצה. ואם יש סכסוכים הם מפנים לגישור במרכז.

מה שיפה בגישור שאנשים באים לפתור את הסכסוך מרצון והצדדים מגיעים להסכם שמקובל על שני הצדדים. המגשר עוזר לבנות הסכם אבל הוא לא מחליט, בניגוד לבית משפט למשל. המגשר עוזר לצדדים לזהות אינטרסים של כל צד וצד. השפה הגישורית היא שפה שמברכת ולא שפה שמתעמתת. ברגע שהגישור נטמע בחברה, ישנה חברה טובה יותר.

האם יש לכם הרבה פניות והאם פנו אליכם גם מגבעת חיים איחוד לגישור?

כבר טיפלנו בסכסוכים רבים באזור עמק חפר, סכסוכי שכנים, סכסוכי חבר מול קהילה בקיבוצים ובמושבים. גם מגבעת חיים איחוד הגיעו אלינו כבר כשלושה מקרים והתוצאות היו בהסכם. אנחנו מצפים לעוד. מנהל הקהילה אמר שזה בהחלט עשה שינוי בפתרון סכסוכים.

אחרי שגמרנו לתאר את כל עיסוקיך בואי נעבור לדבר קצת על משפחתך. ידוע לי שכל ילדיך ונכדיך חיים לצדך, איך את  משלבת בין פעילותך הרבה לבין המשפחה?

אני נהנית מאד מבילוי עם נכדיי וילדיי ואני מאושרת שכולם כאן ואני יכולה לבלות איתם. אך לצערי לא מספיק לי הזמן שבו אני פנויה, למזלי יש לי תורנות קבועה אצל חלק מהנכדים וכמובן כשצריך משהו אז קוראים לי ואני מתייצבת בשמחה, בכיף ובהנאה גדולה.

שאלתי את דבורה מה זו ההתנדבות בשבילה וממה זה נובע אצלה. לדעתה זה הגיע מהבית, תמיד היה עוד משהו או מישהו בבית, אבא שלה התנדב באליכין ואמא שלה הייתה מלווה אנשים וכך זה נספג בה. ההתנדבות נותנת לה תחושה של משמעות ושבעצם העשייה היא עושה שינוי, ועצם עשיית השינוי עושה את זה נכון לה.

עוד היא הוסיפה ששני הפרויקטים שהתייחסה אליהם -חברותא והגישור – הם פרויקטים שעושים שינוי בחברה. הקמת חברותא עשתה שינוי גם בקהילה הקיבוצית וגם במרחבית. לגבי מרכז הגישור הקהילתי, נראה שהשינוי החברתי שמחולל מחזיר לערכים שקצת איבדנו אותם.

בנוסף לשני הפרויקטים שדיברנו עליהם, היא התנדבה גם בבית טרזין בפעילות של הדור השני וגם מלמדת מחשבים בכפר עידוד. לסיום היא אמרה לי שהתנדבות נותנת סיפוק ומשמעות והרבה כוח, אבל היא צריכה לבוא מרצון.

שאלתי אם בקיבוץ יש התנדבות לטובת צרכי הקהילה שלנו ודבורה אמרה שיש התנדבות, אבל לא מספיק. למשל, יש תורנות של נשים לביקור יומי אצל נשים מבוגרות , יש התנדבות גדולה בתחום של חיילים בודדים וגבעת חיים נחשב לקיבוץ מוביל בעשייה הזו.

מילה אישית ממני לדבורה: החברה שלנו צריכה עוד הרבה אנשים כמוך. תודה לך והמשיכי בעשייה המבורכת.