אורה הרמן 5/3/2019-19/3/1923 כ"ח אדר א' תשע"ט 

חייה של אורה שעולים מתוך הראיונות, הם לא פשוטים, קשים ומורכבים מאוד. כפי שאפשר לומר גם על אישיותה רבת הפנים והסתירות – סיפרה אורה: נולדתי ברומניה ב-1923 להורים ממוצא הונגרי שעסקו במסחר. כשהייתי בת 4 התגרשו הורי ואימא שהייתה אשה פקחית ועצמאית, שרצתה ללמוד ולעבוד לפרנסתה עברה אתי לעיר ופתחה חנות.

הסביבה היתה מעורבת, למדתי בגן ובית ספר נוצרי, אמא שמרה מסורת והחיים היו ללא מתחים, חסרי דאגה ונפלאים. בת 8 הייתי כשאמא נישאה בשנית לאיש נוצרי שחי בכפר, שם ניהל חשבונות של ביח"ר. היתה לנו שם חווה גדולה עם בעלי חיים ועצי פרי, בית גדול ויפה, משרתת ועגלון, הרמוניה שלווה בין נוצרים ויהודים ואב חורג שמאוד מאוד אהבתי.

כפי שיהיה תמיד בעתיד – השינוי והמעבר לוו אצלי במשבר מאוד קשה, אך אחרי שהסתגלתי עברו עלי עוד ארבע שנים נפלאות.

אז חל המפנה שלקח אותי לשנים רבות של סבל, קשיים ותחושת בדידות. בת 12 חליתי בטיפוס הבטן, הוכנסתי לבית חולים בהסגר ובידוד מוחלט. סבל הבידוד היה לי קשה מנשוא ודרשתי שאמי תכנס ותטפל בי. עשיתי שביתת חלב (שהיה התרופה לטיפוס), הרופא נכנע ואמא נכנסה. 10 ימים לאחר מכן, אמא שנדבקה בטיפוס – נפטרה. כאן נסגר לתמיד הפרק הטוב של חיי.

אחרי שנתיים התחתן אבי בשנית. הם היו טובים אליי, אבל אני שהרגשתי שלקחו ממני גם את אבי האהוב – עשיתי להם את המוות, עד שהוחלט שאעבור עם סבתא לדודתי בעיר. גם שם קבלתי עזרה ותמיכה אך הקושי והצער לא עזבו אותי.

בת 16 עזבתי גם אותם אל דודים בטימישווארה. שם עברה עלי מלחמת העולם השניה. טימישווארה שכנה באזור שמשום מה השואה לא נגעה בו. היו גזרות, אבל אפשר היה לעקוף אותן. היה קשה כלכלית, אבל הסתדרנו. אנשים לא התאכזרו אלינו, היה פחד! אבל לא אימה ולשמועות שהגיעו אלינו לא האמנו.

ב-47 התחילו דיבורים על פלשתינה וקיבוץ. ומה אני ידעתי? בנים ובנות ישנים יחד, לוקחים את הבגדים, לוקחים את הילדים, לכלוך מחלות וערבים – לא בשבילי! מצד שני גם משטר קומוניסטי לא בשבילי! רק אהוב ציוני שלו גם התארסתי סימן לי את הכיוון. החבר ניספה בספינת מעפילים שטבעה, ואני מרומניה, להונגריה לאוסטריה ולאיטליה בנדודים ממחנה פליטים אחד למשנהו. לא יכולתי לעמוד בתנאים של המחנות וכדרכי הצלחתי לקבל חדר במשפחה או סידור אחר.

מאוחר יותר על פי החלטה מהארץ גויסו כל הצעירים במחנות ל"הגנה" – שוב הייתי כמו דג מחוץ למים! נסיעות ממקום למקום, הברחת גבולות, חיים משותפים – כעין צבא.

בסופו של דבר הגענו לקיארי באיטליה למחנה פליטים גדול שניהל אותו חלוץ יפה וקשוח – גבי הרמן. הייתי אומללה ובודדה וסבלתי זמן רב מכאבי אוזניים חזקים. כשנשלחתי משם למחנה אימונים העברתי את כולם סדרת בכי ושביתות ואיומים עד שנחשבתי בוגדת והוחזרתי לקיארי. רק אז גבי לקח אותי לרופא אוזניים, אושפזתי ל-3 שבועות – כל כך קשה ומוזנחת היתה הדלקת, אך בושת הבוגדת הוסרה ממני וגבי ואני יכולנו להתחתן! חתונה גדולה היתה בקיארי. ואז עמדתי בפני המשוכה הבאה קיבוץ. עם הפחד וההתנגדות העזה, ורענן בבטן, הגענו למעוז חיים (בטופס בארכיון יש שתי פסקאות: מתי נפלה ההחלטה לעלות? אורה כתבה: לא נפלה. מתי נפלה ההחלטה להצטרף לקיבוץ? אורה כתבה – לא נפלה).

מיד התחלתי לעבוד במטבח, סבל וקשיי קליטה היו מנת חלקי. אך לימים היו לי רק מלים טובות להגיד על האווירה החברית, החברים הטובים והשנים הטובות – גם אחרי 30 שנים בגבעת חיים, לא מצאנו בית טוב וחם כמו שהיה לנו במעוז.

ב-1953 עברנו אסון גדול שילווה אותי כל חיי. בתנו הקטנה דורית טבעה בברכה. היו אלה ימי הפילוג. שתי סיבות אלו והחום הגדול העבירו אותנו אחרי התלבטויות קשות ובלב מאוד כבד לגבעת חיים. שוב עברתי תחושת בדידות וקשיי קליטה. הקלו עליי אנשים טובים, שכנים נהדרים, בשכונה, בעבודה ובמזכירות. כאן התחלתי לבשל. כדרכי עבדתי קשה עם דרישות ומריבות אבל תמיד למען אחרים – ילדים, חברים, שיאכלו טוב.

אחרי 10 שנים במטבח, יצאתי לקורס קוסמטיקה וספרות. עבדתי בזה עד הפרישה. גם פה חשובה היתה לי בריאות העור והשתלמתי שנים רבות במחלקת עור בבלינסון.

נועה לוי: סיפור החיים של אורה עמוס באין סוף קשיים ויציאה מהם. בטרגדיות והתרוממות מהם. אולי זה מה שעיצב את מקומה בעולמנו – בכל תחום שנדרשה נתינה אין סופית, תחושת שליחות, רוח התנדבות ולב גדול, מצאנו אותה – חבילות חיילים, שי לחג, קייטנות חוץ, הכנות לסדר, חנוכת חדר האוכל, חתונות, בר מצווה, אירוח עולים מבוקר עד ערב במשך שנים רבות.

נדמה לי שאת ימי זקנתה הקדישה לעצבונות של חייה, לחרטות ולכן גם לבקורת. תמיד נאמנה לעצמה, מטופחת ויפה ולא מוותרת.

גם שנתה הירודה האחרונה לא יכולה למחוק את דמותה הייחודית.

ואני חושבת כמה אומץ וכוחות נפש צריך להיות לאדם לעשות כל כך הרבה ובכח כשבלבו פנימה תמיד רצה להיות במקום אחר.

מאיה הרמן

הייתי רוצה לספר לכם סיפור על סבתא כזו, שמטפחת משפחה, מבשלת בישולים טעימים, כזו חמה ואוהבת. אבל זה לא הסיפור שיש לי. וזה לא שסבתא אורה לא היתה כזאת. היא בהחלט טיפחה משפחה כנגד כל הסיכויים. היא בהחלט בישלה ארוחות טעימות ואירחה אותנו כל שבת. והיא בהחלט אהבה אותנו. אבל בשבילי היא המון דברים אחרים, שהפכו אותה למיוחדת.

סבתא אורה היתה אישה לא קלה. במובן הטוב ביותר של המילה- דעתנית, עקשנית, ביקורתית, ותמיד עם כוונות טובות. איך צריך להתנהג, איך צריך להראות, מה נכון שיהיה, ומה צריך לעשות.

בהרבה מובנים גדלתי עם התחושה שאנחנו שונות. סבתא היתה נשית ואירופאית, אנחנו גדלנו על ברכי הציונות הקיבוצית והשוויונית. סבתא אהבה תרבות גבוהה, אנחנו טיילנו במדבר. לסבתא היתה סטייל ועקבים ושמלות, ואנחנו הלכנו יחפות.

עם השנים תחומי העניין התקרבו. שתינו אהבנו את תל אביב. שתינו אהבנו לנסוע לחו״ל. שתינו אהבנו לשבת בבתי קפה ולא להסכים על פוליטיקה. אני גם גדלתי ולמדתי להנות מהשיחות הארוכות איתה. הרבה היסטוריה ותמיד מהפרספקטיבה הייחודית שלה. וזה אחד הדברים שהכי אהבתי בסבתא אורה- היא לא חשבה כמו כולם, ואף פעם לא הפסיקה לחשוב ולבקר את הקיים. וזה היה כל כך חשוב ומשמעותי עבורי. לשמוע סיפורי ציונות מאלה שלא רצו להגיע לכאן. או סיפורים על מלחמת העולם השנייה מאלה שעברו אותה בצורה פחות מפורסמת. לדבר על הקיבוץ עם מי שחייה כאן כל חייה הבוגרים אבל אף פעם לא ממש הייתה בקטע.

לפני שנתיים שדיברנו על זה שעידו ואני נעבור לניו יורק בשביל הלימודים. היא עשתה את הטקטיקה החכמה שלה ואמרה ״אבא שלך יהיה נורא עצוב שלא תהיי כאן.״ שתקתי. אבל מיד אחר כך היא הוסיפה ״את צריכה לחיות את החיים שלך,״ ו״כל דור צריך לעשות את שלו בעולם.״ וככה בשנייה, היא מיד קלעה לשורש העניין. שתינו ידענו שאני עצובה מהמרחק אבל שתינו ידענו שעצמאות והגשמה עצמית זה לא משהו שאפשר או צריך להתעלם ממנו.

סבתא אורה היתה אישה גדולה. גדולה מהחיים שהיו לה. מחיים לא פשוטים היא בנתה חיים יפים, לה ולסובבים אותה. היא אהבה וטיפחה ודאגה ובישלה וגידלה אותנו. היא היתה חכמה וחריפה ודאגה לבטא את זה בכל הזדמנות. ואהבתי את זה. אהבתי את זה כל כך. ופה היא הכי תחסר לי. לשבת איתה לקפה ועוגה ולשמוע עוד פיסה של היסטוריה או עוד ביקורת על ההתנהלות בקיבוץ או במדינה. יחסר לי לצחוק איתה כי היא באמת היתה אישה כל כך מצחיקה ושנונה.

סבתא אני אוהבת אותך כל כך ומצטערת שהזמן שלך על הכדור הסתיים כל כך מהר. את היית בת 95 הכי צעירה שפגשתי בחיי ואני מאחלת לי ולכולנו בריאות טובה כמו שהיתה לך. כנראה שחלק מהקסם זה לשים סוכר בכל מאכל.

לדף ההנצחה