אריה פריד

ארבעים שנה הנחתי את האדמה הזו מאחורי והאדמה הזו לא הניחה אותי. ריחה העמוק והמנחם יחד עם תחושת השקט והביטחון שנטעה בי בשנים בהם חייתי בה ועבדתי אותה – לא הניחו לי. ומאז אני מחפש אדמה כזו ואיני מוצא. עושר של מראות וריחות  מהאדמה, מהדשאים ומהשדות עוטפים עד היום את ליבי והם ילכו אתי תמיד באשר אני .

חיימק'ה ורדי ששותל את הערבה הבוכייה בדשא הגדול שלפני בית-וינה וחובש את גזעו ברצועות ניילון כדי לשמור על רטיבות הגזע ולהעניק לו תקווה לתחילת חייו, ואחר כך את ענפיו המתארכים וחוזרים ונשמטים אל האדמה ממנה צמח גזעם.

את משה דייג ההולך לצדי בין הקורדונים בשעת שחר מוקדמת לגפר את הגפנים של משק הילדים ואת האדמה הפולטת מתוכה נשימות לחות מעורבות בריח הגופרית.

את אהרון מדיני המשגיח עלינו במבטו החודר שמא נותיר מאחורינו פיסת עשב שוטה כאשר יצאנו לעבודת השדה לאחר הלימודים ובידנו מעדרים קטנים שמגרדים את שכבת האדמה העליונה היבשה והסדוקה יחד עם העשב ומתחתם מתגלה אדמה לחה וקרירה לתוכה יחדרו שורשי סלק הסוכר.

את ההתרגשות לעלות על הדי-פור אליו רתומה המחרשה – לפתוח תלם ראשון של חריש עמוק לתוך אדמה מזיעה אשר הוציאה מתוכה בקיץ את צמחי התירס הגבוהים ועליו תלויים קלחיו המתקתקים, והאדמה הופכת את עצמה לתוך עצמה וצבעה הצהוב הופך לחום שחרחר וריח של עונה חדשה מתפשט בכל אזור קאקון.

ואחר כך את הג'ון-דיר החדש עם הגג השקוף שגרר אחריו את הדיסקוס והמשדדה שהפכו את השדה החרוש לגינה ענקית ואחר כך עלינו עליה בעדינות עם מזרעת התירס, מלפנים יושב רפי ארנוני ואני מאחור , מהופנט מהזרעים הנופלים בדיוק לתוך חריץ שנפתח באהבת האדמה ואשר תכיל ותגדל אותם תשעים יום בדיוק כדי שיהפכו לקלחים ראויים לגת, לא לפני שיחד עם רן לוי, ינקי, יוסי שחר ויורם– נעביר את קווי ההשקאה כמו מרימי משקלות רטובים ושרוטים.

את האדמה הכבדה והבוצית בה גדלו ותפחו שתילי סלק הסוכר שם בוססתי עם ינקי בהעברת קווים ואל רגלינו היחפות דבקו גושי הבוץ הענקיים אותם אפשר היה להסיר רק בזרם חזק של איזה שיבר.

את אדמת זלפי הקלה, בצבעה החום-בלונדיני  – לשם היינו נמלטים בימי חמישי, היום בו שוחררנו מחובת המנוחה של אחרי הצהריים ואפשר היה ללכלך את הבגדים בבוץ – כי זה היה היום בו זרקנו את בגדי כל השבוע לכביסה. באדמה הזו חפרנו לנו מנהרות קרירות, תעלות מים, הדלקנו שם מדורות, לשם נמלטנו עם סיגריות עוגן שהרמנו מהמכבסה וטעמנו לראשונה את טעמם של ה"גדולים" שם פוצצנו קופסאות שימורים בתוך מדורות קטנות, התחבאנו מאחורי מחסה והכנו את עצמנו למלחמות האמתיות שעוד יבואו.

אדמה גדולה, רבה ועמוקה – והכל יצא ממנה והכל חזר אליה.

את חלקת האדמה הדוממת והמדממת לנצח – אשר בפאתי הקיבוץ ולתוך קרביה נחצבו קירותיהם הזקופים של הבורות, וריחם הלח והקריר ומלא השורשים של האדמה ההיא, לשם הוסעו ונקבצו הארונות מכל רחבי הארץ – ושם הם יישארו לתמיד, בתוך האדמה שתאמץ אותם אליה – והם לא יילכו ממנה כי היא נחמתם וזכרונם.

אריה פריד – לאלה שלא מכירים…

בשנת 1953, בהיותי בן 6, במסגרת המפעל "מן העיר אל הכפר" ובעידודה הבלתי נלאה של חווה שפע –  עברנו עם הורי – צבי ומגדה – ועם אחותי אסתר לקיבוץ .

צבי נקלט בחקלאות ולימים ניהל בהתלהבות את מטע התפוחים והאגסים של הקיבוץ. הוא נפטר בשנת 1981.

מגדה – החלה את דרכה במטבח ואחר כך הפכה לתופרת והתמחתה ב"כפתורים ולולאות" במתפרה. ונפטרה בשנת 1983.

אחותי אסתר עזבה את הקיבוץ אחרי שרותה הצבאי והייתה בין מייסדי קיבוץ כפר עזה.

למרות שעזבתי את הקיבוץ בשנת 1970 לשרות קבע בצבא – אני מזהה את עצמי עד היום כבן-משק וקיבוצניק גאה – על כל המשתמע מכך.

כלומר – בתוכי לא הצלחתי להפוך ל"עירוני" למרות שאני מוקף בהם בכל יתרת חיי.

נולדו לי שני בנים. הבכור, רענן, נפטר ממחלה בהיותו בן 11 והוא טמון מתחת לעצים של הקיבוץ, לא הרחק מסבו וסבתו.

הצעיר – שאול, היום בן 36 יוצר בקולנוע וחי באגליה עם אשתו ובנו שהוא מן הסתם גם– נכדי.

ואני – חזרתי לפני כ-12 שנים למקום הולדתם של הורי : בודפשט, הונגריה. וכאן חי אני עם משפחתי החדשה ומגדל את בני בן ה-11: בנימין.

בארץ הייתי מוציא-לאור של ספרי לימוד והדרכה. כאן בהונגריה אני מנהל קניון הנמצא בבודפשט.