בהיותי ילד בן 10-12 מצב משפחתי הפרטית היה שונה משאר בני גילי. אבי נפרד מאימי ונדד לכפר חוגלה והיה עסוק בביסוס משפחתו החדשה. תנאי החיים במושב היו קשים במיוחד. אמא שלי קיבלה את "דין התנועה" ועבדה מחוץ לקיבוץ ובמרוצת הזמן נישאה בשנית והקימה משפחה חדשה.
בתקופה זו, אנחנו הילדים, חיינו בבית הילדים והנוהל היה שבשעה 16.00 היו הולכים לבתי ההורים עד ההשכבה ב-20.30. לי לא היתה נגישות להוריי.
וועדת החינוך לא הייה מודעת למצב (לפי זיכרוני) ואני החלטתי "לאמץ" לי הורים (לפחות לשעות אחה"צ). מרים וראובן הכירו אותי ובלי שדיברנו על כך, התייצבתי אצלם (בצריף או בבית – איני זוכר במדויק). הם קיבלו אותי כדבר מובן מאליו, כאילו אני בן משפחה. נכון, היה שם תינוק – ילד קטן ונחמד – עמרם, התינוק הראשון שפגשתי בחדר המשפחה. במרוצת השנים התייתמתי מאבי, נשלחתי לשנה לתל-אביב וכשחזרתי הביתה לראובן ומרים נולדו עוד 3 ילדים, אבל הקשר בינינו נמשך והם נשארו אצלי כמשפחה אומנת. מרים היתה מורה שלנו, היתה אישה נערצת שידעה הכל והיה לה מענה על כל שאלה שלנו בכל תחום. את הפטריות בגבעת חיים אף אחד לא אכל לפני שמרים היתה בודקת ומאשרת. היתה מסבירה לנו על שאלות בנושאים שהתייחסו לפרח, לציפור, לעץ, לאבן, לגשם, לחמסין ולבעלי חיים. ראינו בה אחת משלנו. בחברה של המייסדים הגלותיים, הדמות הראשונה המבוגרת הישראלית (צברית) בקיבוץ היתה דמותה. הנכונות ללמד ולהסביר בגובה העיניים זאת היתה היא.
כשהתבגרתי, בית הספר לא היה בדרך כלל בסדר היום שלי (אבל נדלג על זה – לא בי מדובר). עברו שנים, ראובן היה מורה בבית הספר ומדריך קבוצות נוער זמניות, מורה דרך, מדריך ומלווה בטיולים והתעניין בתחומים רבים: היסטוריה, גיאוגרפיה, ארכיאולוגיה ומה לא ….. אני עבדתי כנהג ובגבעת חיים יצאו אז להרבה טיולים בגליל ובעמק, בנגב ובערבה ואפילו במצדה. אני ביקשתי להיות הנהג של טיולי ג"ח כאשר ראובן מדריך הטיול. ביקשתי ממנו לשבת בקבינה ולא על הארגז, שקשה לשמוע אותו מסביר בגלל הרוח. בכל מקום שיבקש להסביר נעצור את האוטו והוא יעלה להסביר וייתן סקירה על האזור. כך למדתי ממנו הרבה על הנבטים, על האיסיים, על חורבן הבית, על מצדה, על המסילה החיג'אזית ועל פראג (שלשם לא טיילנו).
לאחר כ-70 שנה התקרבתי למשפחת הישראלי, שזכרתי והבנתי את המקור לאיכותם.