שזיףכל שנה לקראת סוף הקיץ ותחילת הסתיו, מופעים בשווקים לזמן קצר השזיפים השחורים המוארכים – שזיף אירופאי – או "פובידל" בלשון העם. מיד אני קונה קופסה או שתיים, מצטיידת בפקאנים קלופים ומתחילה להכין את ה"ריבה" שתהווה את הקינוח בארוחת ערב ראש השנה.

כשילדי היו קטנים (או נכון יותר, בגיל שעדיין מסכימים לעשות דברים עם אימא) הם היו מגויסים למשימה – לחתוך כל שזיף, להוציא בזהירות את החרצן ולהשתיל במקומו חצי אגוז פקאן, להדק היטב ולצופף בתבנית. זה בערך כל מה שצריך לדעת.

מכאן ואילך התהליך מהיר וקל. המאכל המוכן מאוחסן בקופסאות במדף שמוגדר  "לא לאורחים " (זה המדף שם מניחים את המאכלים הכי שווים, השמורים לבני הבית ש"מבינים בזה", ולא ל"סתם").

עתה, כשאני עסוקה בבישולים והכנות לחג, והשזיפים עם הפקאנים כבר מוכנים, עולה בי זיכרון:

בילדותי, כל שנה, במוצאי יום כיפור – קצת לפני תפילת נעילה, היינו אוזרים עוז ונוסעים, טסים, על כבישים ריקים, כל בני המשפחה, לבית של דודה מארי – אחותו הבכורה של אבי. אל הבית הקטן והצנוע בשכונה הנידחת "תל ברוך" (הלוואי עליינו בית שם עכשו) עלו לרגל כל הדודים, הדודנים, האחיינים לכנס המשפחתי המסורתי. כולנו יחד היינו הולכים לבית הכנסת בקצה השכונה, כדי לשמוע את תפילת הנעילה. זהו בית כנסת בו התקיימו הטקסים בנוסח הספרדי – במנגינות של יהודי ספרד ואפילו חלק מהטקסטים נקראו בלאדינו – זה היה בית הכנסת "של המשפחה", כי אבא של אבא הביא לשם את ספר התורה מהעיר שלהם בבולגריה, כשעלה ארצה בשנות החמישים והוא כבר קשיש בן תשעים.

מיד עם תום תפילת נעילה המשכנו אל הבית של דודה מארי לארוחה.

אם להודות על האמת, במשפחה שלנו היינו כולנו שמוצניקים גאים, אפיקורסים גמורים, מה לנו וליום כיפורים? אבל על הארוחה אצל דודה מארי לא מוותרים!

דודה מארי הייתה בשלנית מעולה, שהצליחה במטבח הקטנטן שלה לשחזר עבור כל אחייה הצעירים ממנה בשנים רבות, את מיטב המאכלים מבית אמם. הארוחות אצלה היו לא רק תענוג קולינרי עילאי, אלא גם נשאו את הזיכרונות, הניחוחות, והגעגועים של המשפחה לטעמים, להורים, למולדת שעזבו, ולשפה שלא נשכחה. עד היום נשמר במשפחה קנה המידה האולטימטיבי לאוכל איכותי – כמה זה קרוב או רחוק מהאוכל של דודה מארי. תאמינו לי, שעל אף מאמצי העילאיים, רק לעיתים רחוקות אזכה מאחיי לאישור על משהו טעים שהכנתי, לרוב אקבל את הציון:" לא כמו של דודה מארי" שזה בעברית: יפה שאת מנסה אבל…

כמובן שגם השמות של המאכלים היו כולם בלאדינו, ולא היה שום צורך בתרגום לעברית.

כאן אחזור אל השזיף הממולא בפקאן: הקינוח!

ככלל רוב האוכל היה מלוח: בורקס, בואיקוס, בוריקיטוס במילוי חצילים/גבינה בולגרית/תרד, חמינאדוס, ועוד.

היו שני קינוחים מקובלים בכל האירועים: מרצפן (מאספאן ששווה סיפור נפרד) והשזיף הר"מ –

דרך ההגשה הייתה ייחודית: כל אחד מהאוכלים היה מקבל צלוחית קטנטנה ועלייה שזיף אחד, יחד עם קפה שחור חזק וכוס מים קרים . ממממממ… איזה טעם.

שנים רבות ניסיתי לשחזר את המתכון ללא הצלחה, עד שפעם הצלחתי ל"סחוט" את סוד ההכנה מקרובת משפחה, שמיד גם אמרה, שאין לי שום סיכוי… זה מסובך נורא.

התחלתי בניסיונות. אני עדיין מנסה. טרם הגעתי לרמה של דודה מארי אבל אני כבר כמעט קרובה. ובינתיים המאכל הפך לחלק מהמסורת של הבית והמשפחה שלנו:

כל שנה אומרים לי שוב, שאף אחד לא צריך את המתוק הזה, אבל אני עקשנית…

כשנגה, הבת שלי הייתה בחו"ל, וביקשה משהו מהטעם של הבית, שלחתי לה קופסה עם הריבה הזו. היא התרגשה.

גם השנה, בתום הארוחה יהיה שזיף על צלוחית קטנה וקפה מר שחור בכוס קטנה ומים קרים.

אבל לא כל מי שיאכל יידע שמקופל בשזיף גם זיכרון של משפחה חמה.

אה, רגע, רוצים את המתכון? אז זהו שאין!

כי כל המתכונים של דודה מארי היו מועברים כך: לוקחים קצת, לפי העין, ואז כשמרגישים שזה מוכן, או לפי הטעם… וזה לא באמת מתכון, אלא שיר אהבה.

ויש עוד סיבה: הדוד שלי שרלו, שגם הוא ניסה לשחזר את המאכלים של אחותו מארי אחרי שהיא נפטרה, היה אומר: "אם אגלה לכם את המתכון, ותכינו בעצמכם כבר לא תבואו לאכול אצלי, ואז, איך תזכרו אותי?"

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896