מיכאל חרסונסקי, 2.2.2016-20.1.1948 כג שבט תשע"ו, יהי זכרו ברוך

מיכאל חרסונסקי היה בן 68 במותו.
הוא נולד באוקרינה. אביו נלחם במלחמת העולם השנייה נגד הנאצים, ואף נפצע בה. משהחלים היה מתורגמן בין הכוחות הגרמנים והרוסים. הוריו עבדו במפעלים בתחום הפחם, ואביו ניהל את אחד המפעלים באזור. בסביבה בה גדל היו מעט יהודים, ובבית לא שמרו על מנהגים יהודים. בר-מצווה לא חגגו למיכאל, ורק אצל סבא וסבתא הוא נחשף לחגים היהודים.
הם היו משפחה קטנה – שני בנים והורים. כיום אחיו חי בארה"ב.
מיכאל החל ללמוד לימודי טכנאות אך עבר להשלים בגרות בעיר קהרנטה בקזחסטן, שם היו לו קרובי משפחה מצד אימו. כשהיה בן 20, הגיעה כל המשפחה לקזחסטן להיות ביחד. מיכאל למד הנדסת מכונות, ומשסיים שירת שנה בצבא הרוסי בקזחסטן, אך רחוק מאוד מהבית. העיר שבה גרו, נמצאת באיזור הצפוני שהאקלים בו הוא חצי מדברי עם תנאים לא פשוטים. סטאלין נהג להגלות לשם אסירים רבים. היות וכך הייתה שם אוכלוסיה מגוונת, ובתוכם שכבת אינטליגנציה ממוצא גרמני ורוסי. רבים נשארו לגור באזור אחרי תקופת הגלות, וביניהם היו יהודים משכילים רבים. כך התפתחו בעיר אוניברסיטאות ומוסדות להשכלה גבוהה.
משהשתחרר מיכאל מהצבא, שב לעבודתו במעבדה וחשב על דוקטורט. במקום זאת התחתן ונולדו לו ולאשתו שני ילדים. הבת קטיה חיה היום באילת והבן סשה חי בקנדה. עד העלייה לארץ, עבד בתפקידים שונים במפעלים, והגיע לדרגה של מהנדס ראשי וסמנכ"ל. הייתה זו תקופה טובה, של התבססות עם הרבה חברים ועניין.
הזיקה היהודית ציונית, התעוררה בעקבות נפילת המשטר הקומוניסטי.

מיכאל מספר:
"אני עבדתי כמנכ"ל, והמשכורת שלי לא הייתה הרבה יותר גבוהה מהממוצע. לא הייתה משמעות להתקדמות ולמאמץ. החינוך והבריאות היו בחינם לכולם אבל מה שמקבלים בחינם זה גם נראה כך… בסוף שנות השמונים נפטרה אמי ואבי חלה בסרטן קצת אחרי כן. המצב הכלכלי היה מאד גרוע. המדפים בחנויות היו ריקים, ולא היה שום דבר חוץ מלחם. המשטר הקומוניסטי דעך. השלטון התחיל לאפשר לתושבים זרים לנסוע לארצות שלהם. גרמנים התחילו לחזור לגרמניה, וליהודים אפשרו אישורי עלייה לארץ. בהתחלה זה היה לא רשמי, ואחר כך זה נעשה רשמי. במשפחה הקרובה היו גם כמה ציונים יותר שעלו לארצה. גם אצלי החל משהו להתעורר לכיוון העליה לארץ. בשנת 1988 התחתנתי בפעם השנייה עם ורה, גם היא מקאזחסטן, בעלת תואר דוקטורט ברפואת תברואה".
ביום שבו קיבל מיכאל את אישור העלייה לארץ, הוא קיבל מכתב ובו הודעה על המינוי שלו למנהל המפעל. אך באותה תקופה, של תחילת שנות התשעים, ברור היה כי העתיד ברוסיה אינו מעודד, ומצפה לו עתיד טוב יותר בישראל, שקלטה אז עלייה בזרועות פתוחות. מיכאל אמר ש"לכל עם צריך להיות המקום שלו".
ומיכאל ממשיך לספר: "כמה ימים לפני העלייה, היינו בראיון בשגרירות הישראלית ושם הייתה לנו שיחה עם נציגת משרד הקליטה. היא הסבירה לנו שיש לנו אפשרות להגיע לקיבוץ במסלול מיוחד שבו נקלטות גם משפחות והן יכולות להישאר בקיבוץ. תוכנית זו נקראה "בית ראשון במולדת". וכך הגענו לגבעת חיים איחוד. עם 100 דולר ו-20 ק"ג מטען אישי – רק את זה מותר היה לקחת. הכל נשאר ברוסיה."

מיכאל נקלט במג"ח וורה נקלטה בגת. עברית למדו באולפן עם המורה לאה הרץ. איתם היו גם אנה ומישה וסרגיי וג'ניה ואנטה וויטלי. העברית נקלטה באופן חלקי, הרוסית והאנגלית המשיכו להיות השפות העיקריות.
במג"ח עבר מספר תפקידים ביניהם – מסגר, מנהל ייצור ומנהל טכני של המשרד. ושם גם התוודע לעולם המחשבים. נירה קראוס זוכרת כי מיכאל היה ממציא משחקים ומתקנים לילדים – בהם השתמשו בחגי המשק של הקיבוץ. את המחשב הראשון שלו מצא בפח אשפה. לא היה לו מושג במחשבים, אבל הצליח לתקן אותו וכך התחילה קריירה חדשה. הוא למד בקורסים בשעות של אחרי העבודה.
בהתחלה לא היו הרבה קליינטים אבל לאט לאט הגיעו עוד ועוד אנשים שידעו שעל מיכאל אפשר לסמוך. מיכאל אמר לחנוש – "אני עובד בעיקר עם אנשים פרטיים שזקוקים לעזרה, גם מבחוץ, וגם עם ענפי הקיבוץ. כשאביגיל, אחראית התקשורת, קוראת לי אני תמיד בא".
… לא עוד.

מישה / אסתר דת-נתיב

היה איש
כלוא בתוך מילים מגושמות, זויתיות
הברה-הברה נתקלת כסלע במעצורי הלוע,
נפלטת ומתנפצת, מעוקמת, מגומגמת
אל עולם מהיר וחסר סבלנות.

היה איש
צנוע וענו
רוכב יום-יום בשבילי הקיבוץ על אפניו
מדיף ריח כבד של עוד סיגריה זולה,
ממתין על הספסל ליד המרכולית,
שחמש הדקות הנוספות יעברו.

היה איש
שנגע במכמני הבפנים של כולנו.
בפייסבוק, בשיטוט, בגלישה, במשחקים, חברים, סרטים, תמונות, הורדות…
גאל אותנו מכפתור סורר שאנחנו עצמנו שיתקנו.

היה איש בודד בקירבנו
מגושם ומסוגר, שרוי בעולם התקשורת של המחר.
היה איש ביננו –
בקושי הרגשנו.

האם כשעצם את עיניו
חזר אל ערבות ילדותו שאהב,
אל האגמים, ההרים והנופים
אל ביתו,
אל חיבוק אוהב של שפתו.

היה איש.

היה איש שצעק אותנו.
לא שמענו.