נשלח לעלון בעקבות כתבת "פרלמנט המים" שפורסמה בעלון הקודם.

זיגי
עבדתי אצל זיגי יותר מארבע שנים. עבודת פרך, קשה, יצירתית ומלאת סיפוק. אדם נמוך קומה היה זיגי, גיבן, חולני, שלא הפסיד אפילו יום אחד עבודה בתקופה שהכרתי אותו. אדם משכיל, חושב ומתחשב ועצבני מאד, מאד. אדם שלא עזב עבודה עד שנגמר בהצלחה, ואז היה בא שוב בערב לוודא שהכול בסדר.

קשה היה לזיגי לסמוך על מישהו או משהו אחר. לאט, לאט הוא למד שגם לי יש הרבה מהתכונות שלו. הוא נענה ליוזמותיי ונתן לי לעבוד לבד או יחד עם אליהו, אבל זה לא מנע ממנו להתפרץ בכעס עלי לעתים קרובות. למה? ככה!
הייתי חדש בארץ ובקיבוץ בתחילת עבודתי עם זיגי. קליטתי לא הייתה פשוטה. זיגי עזר עד מאד. אפילו צעקותיו היו סימן שהתקבלתי כשווה זכויות. הייתי מגיע לקפה בוקר של אליהו בשש. זיגי כבר היה, לעתים עם סימני עבודה שכבר נעשתה. כאשר הלכתי הביתה בערב הוא יצא עם הג'יפ לעשות עוד משהו.

אלה היו הימים של סרט קולנוע בבית ווינה פעם בשבוע בערב. זיגי היה מגיע כמו כולנו ומתיישב ליד טובה במקום הקבוע, לבוש בבגדי עבודה נקיים ונעלי ערב. בשעה עשר, הסרט בשיא המתח, קם זיגי, הלך לג'יפ ויצא לשדה. כך גיליתי שהוא עושה זאת כל ערב. מצפוני לא נתן לי לקבל כי אדם מבוגר לוקח הכול על כתפיו, והצעתי לזיגי להתחלק איתו בעבודה. ביקשתי שהוא ייקח אותי איתו בערב כדי שאלמד את העבודה. זיגי לא סמך על איש ולא על אף מכשיר, והיה חייב לבדוק כל דבר פעמיים. קוצב המים הראשון בגח"א הותקן בשדה כותנה 160 דונם ב"קקון". הגענו ליד הקוצב וזיגי מביט בשעון היד שלו. "עוד קצת" הוא מודיע. ב-10:25 הוא אומר שההשקייה הייתה צריכה להיסגר, וכבר מורגשת עצבנות בקולו. הוא מפנה את הפנס לקוצב, ופורץ בצעקה: "יש עדיין 300 קוב, משהו לא בסדר!" בשדה החשוך, קרוב אלינו נשמע קול טיפטוף הממטרות בזרמים אדירים. הכול רטוב, האדמה השחורה והכבדה בוצית למדי. זיגי משתכנע שחבריו ה"כותנאים" לא פתחו את כל הקווים המתוכננים. הוא מוריד את נעליו, מגלגל את מכנסיו מעלה, ויוצא לשדה בניסיון לספור כמה ממטרות פועלות. כעבור 3/4 שעה מופיעה דמות שחורה. לאחר שטיפה בזרם מים, מסתבר שזה באמת זיגי. זה היה הניסיון האחרון שלי לקחת ממנו את מהותו. לא דיברנו על זה יותר. הוא הבין שאני מבין ודי!

זיגי טיפל בג'יפ בקפדנות ואדם אחר לא נהג בו. שלוש פעמים במשך תקופתי כעובד ענף המים זכיתי להחזיק בהגה. באביב מדי שנה עגלת האמוניה של ענף הכותנה הייתה שוקעת באדמה הכבדה שעדיין לא יבשה די הצורך. היו באים אל זיגי לקחת את משאבת הבנזין הנייד, אבל כתמיד זיגי לא סמך על איש אחר שיפעיל כלי השייך לו. יצאנו החוצה ל"קובני", המשאבה בג'יפ. צריך היה לשאוב את כול האמוניה מהעגלה השקועה אל עגלה אחרת העומדת במקום יציב. סידרנו את כל הצנרת בהתאם, וזיגי התחיל לסובב את המנואלה המניעה את מנוע המשאבה. פעם אחר פעם במאמץ עליון זיגי ניסה ולא הצליח. גם אליהו ניסה. זיגי ניתק את הצינור המחובר ליציאת המשאבה והורה לאליהו לנסות שוב. לפתע הניעה המשאבה וזיגי קיבל זרם אמוניה בפרצוף, והוא צעק וקפץ. זה קרה ליד בריכת האגירה בגבעה. זיגי התפשט ערום וקפץ לתוך הבריכה. בסוף יצא ואמר, "יהושע אינני רואה טוב. קח אותי הביתה". הגעתי לקיבוץ ועליתי אחריו לבית ווינה עד הבית של משפחת שקדי. פרידל עבדה בגינה. והנה בא זיגי קאול בריצה ערום. ברטל באה אליו הביתה וטיפלה בעיניו. אחרי חצי שעה, זיגי חזר לשדה וסיים את המבצע.

גם זה סיפור על זיגי ערום. פעמיים בשנה היה צורך לנקות את תאי השקיעה במכון הביוב בפינה הדרום מערבית של המחנה. היו שלושה תאים בטור. לא הצטבר כמויות גדולות של רפש בתא השני או שלישי אבל בראשון תמיד הייתה שיכבה בעומק חצי מטר לפחות בתחתית התא. היינו נעזרים במוצצת של הרפת עם הארכה לצינור היניקה כדי שיגיעו לתחתית התא. כדי לאפשר יניקה היה צריך לדלל את הרפש עם מים ולבחוש את הבוצה עם את.
זיגי היה מתפשט ונשאר ערום. נועל מגפיים גבוהים ויורד למטה. סירחון היה? היה! קשה לנשום? קשה מאד! ומה עם אדם קטן הסובל מאסתמה? בלתי אפשרי? אפשר אם קוראים לו זיגי! אין זה אומר שלא היה צריך להרים אותו לשאוף במשאף מדי פעם. זה לא אומר שבסיום הוא לא רץ לפרדס הצמוד והקיא. וגם פעם קרה שלקחתי אותו הביתה ללא נשימה. בבית הוא הזריק לעצמו חומר שגרם לו להזדקף ולרעוד. לאחר דקות ספורות היה יכול לנשום וחזרנו לגמור ולנקות את התאים.
כאשר הסעתי את מרים ללדת את דני באמצע הלילה, לא הצלחתי להאיר את צבי פלבר וזיגי נתן לי את הג'יפ. זו היתה הפעם השלישית והאחרונה שנהגתי ב'גיפ.

אליהו (באבא)

אליהו ידע את שנת לידתו, אך לא ידע את התאריך. הוא נפטר בשנה השבעים ואחת בחייו, בטרם עת, והוא חסר לכולנו.

לא זעקה לרקיע, ולא מילות שיר יבטאו את גדולתו של אדם יפה, צנוע וחכם עד מאד.
אפילו אנו, שזכינו לעבוד לידו, איננו מסוגלים לומר כל מה שאליהו היה עבורנו, עבור הענף בו הוא עבד ועבור הקיבוץ. בשנים האחרונות הוא הפך להיות מוסד, אגדה, סמל של העבודה עברית, מקלט לכל צמא, וכתובת לעזרה בכל עבודה מכנית, עסקית ופרטית כאחת. עושרו היה ביכולתו לעזור, ו"באבא" עזר לכולנו, גם לאלו שאולי לא כל-כך הגיע להם…
כאבה לו ההתנהגות הלא-יפה שלנו, הקטנים ממנו. אבל מילת ביקורת לא יצאה מפיו. הוא לא ידע לכעוס, קיבל אותנו כמו שאנחנו, וכאשר עברנו את הגבול, היה נאנח ואומר "כל אחד עם הטבע שלו".

עמי רטר ואליהו בענף המים

אליהו היה גאה במקצועיות שלו, ורק בשנים האחרונות הרשה לעצמו לחלוק על דעתם של שותפיו החדשים במקצוע, אבל בעדינות, ותמיד היה מוכן לוותר. אהב לספר כיצד התגברו על ה"פנצ'ר" האחרון. עד יומו האחרון לא חסך מעצמו את העבודות הקשות ביותר.
הוא עבד עם סביהם של עובדי החקלאות של היום, ולאחר מכן עם אבותיהם. הוא התעניין וזכר את כולם. תמיד הוא שאל על הצעירים ועל הלא-כל כך צעירים שעבדו ועברו, וכאשר אחד מהם חזר לבקר עם בקשה קטנה, לא היה מאושר ממנו.
בשעת שתיית הקפה נאספו כולם, אחד אחרי השני. אליהו היה קם ומבשל קפה לכל אחד. הוא היה מוציא כסאות מהמחסן לשותים האחרונים. לבסוף כולם ישבו, שתו וריכלו. הוא היה עומד מאחור, מבורך בבית מלא אורחים.
אליהו היה אדם שתרם רבות לעולמו, תרם תמיד מעצמו בשמחה ובעושר.
יהי זכרו ברוך!

[הערת העורכים: יהושע שרון הוציא ספר סיפורים שנקרא: "בין האת לעט" בעריכתה של עדנה ארזי. מי שרוצה לקרוא מוזמן להשאיל מהארכיון את הספר לקריאה].