ביום ראשון ה-6.12.2015 נפגשתי עם ורדה לביא על אם הדרך בכניסה לחדר האוכל, התגלגלה השיחה בינינו, כשהגענו לעגלת הסכו"ם ורדה ציינה שהיא מאוד אוהבת לקרוא את מה שאני כותב וביקשה שאכתוב עוד, אמרתי לה שללא סיבה לא תהיה כתבה, אני צריך למצוא מוזה כדי לכתוב. נפרדנו כאשר ורדה מוסיפה ואומרת תשתדל בשבילי ותכתוב.
עברו כמה ימים והמוזה הופיעה, נזכרתי במחלה בשם סקרלטינה (ובעברית: שנית).

המחלה והסיפור קשורים קשר ישיר לאישה קטנה וחזקה שהייתה אז מפקדת מבצר המצורעים שהוקם על ראש הגבעה בקיבוץ. בחורה צעירה בת 26 או אולי 28 ששמה ורדה דן שהגיעה אלינו לקיבוץ מנתניה. הייתי בקושי בן חמש ולא שאלתי יותר מידי שאלות. מחנה המצורעים סקרן אותי, באתי להציץ ונפגעתי. זיכרונות של ילד בגן נשארו חרוטים עמוק בנשמה.

בין השנים 1956-1957 פרצה בקיבוץ מגפה בשם סקרלטינה (כאמור, שנית).
ילדים נערים ונוער מתבגר מכל הגילאים נכנסו לצריף הכחול ששימש כאיזולאטור (חדר חולים) באותם הימים.

הצריף הכחול של האיזולטור

הצריף היה מוצף בקודחים מחום, מקומו היה ליד בריכת השחייה של בתי הילדים וסמוך לגן בלנקה (הגן הצהוב).

הבריכה של בתי הילדים

את חולי הסקרלטינה העבירו לאחר שבוע של זריקות בטוסיק עם תחת אדום כמו להקת בבונים לבידוד במבצר המצורעים. המבצר היה על ראש הגבעה בצריף ירוק שהיה ממוקם בין ביתו של גרי בר-שלום עד פאתי המקלחת הציבורית, היום גרים במקום משפחת זעירא ואורה ורד. המקום הוקף בעצי אזדרכת ודשא עם שיפוע גדול מבית משפחת שילר לכיוון המקלחת הציבורית.

המקלחת הציבורית

עד היום לא ביררתי את מהות המחלה, אמרו לנו שלאחר שבוע של חום גבוה כולם עוברים לצריף הירוק לבית הבראה. נכנסנו למבצר המצורעים לבידוד של עוד שלושה שבועות עם פריחה בבית השחי, פנים נפוחות ואדומות ופצעונים בשלבי הגלדה בכל הגוף. כשהגעתי למבצר בדיוק שוחררו הילדים הגדולים, ימימה הישראלי, רינה נבון, רוני פרטיג ועוד הרבה ילדים מאותה שכבת גיל. בדרך כלל המחלה פסחה על ילדי הגנים, אני נדבקתי ככל הנראה מאחותי הגדולה אראלה שאצלה כמעט כל הכיתה חלתה, ובזמן שהיא סיימה את הבידוד אני חליתי במחלה.
המטפלת מימי ליפמן הכניסה אותי לקבוצת המצורעים, ומאז הועברתי לידיה של המפקדת ורדה דן (בסבב הראשון של המחלה טיפלה קלר ברנע). את אימי ציפורה השאירו מחוץ לתחום היות והייתה לקראת סוף הריון עם אחותי דבורה ואסרו עליה להתקרב למתחם המצורעים מכיוון שהמחלה מדבקת. אבי אורי היה עסוק בענייני אידיאולוגיה הקשורים לקיבוץ ואני, ילד בן חמש הועברתי לבית ההבראה עם חבורת פרחחים שאת חלקם אני זוכר, לא שוכח וגם לא סולח. הנערים המתבגרים שקיבלו אותי למבצר היו דוד קראוס, אבנר אנגל, אילן שינדלר, יוני פרינץ, בני ברגשטיין, עופר פניגר ועוד שניים שהגיעו יותר מאוחר, עומרי ענבר ומאיר זייטל. הייתי הקטן שבחבורה, טרף קל לחבורה המתבגרת.

מפקדת המחנה, ורדה דן הלכה מדי יום בשעה אחת עשרה להביא את המנשקה ממטבח הילדים. האוכל היה כמו בבית הבראה, כל יום גלידת גורמה תוצרת בית (קלרה נרבר) אך הסיוטים התחילו ברגע שוורדה הייתה מתרחקת, חבורת הפרחחים המגלידים המציאו עבורי כל יום תרגילי הישרדות והחלו להתעלל בי לשם שעשוע, לטפס על עצי האזדרכת במהירות של קוף ולקפוץ מהעץ כמו טרזן. אבנר אנגל היה מהנדס הפעלולים וכל יום השתנו המשימות לביצוע תרגילי ההשרדות. יום אחד כאשר ורדה לא הייתה בשטח ואני הייתי מאוד במתח, דוד קראוס הביא ציפה של שמיכה, החבורה דחפה אותי פנימה, סגרה את כל הכפתורים והם העלו אותי בתוך הציפה אל ראש הגבעה ליד משפחת שילר. משם התגלגלתי עד למקלחת הציבורית הלוך וחזור, התחננתי לנציג היחיד מיוצאי כפר סולד, יוני פרינץ שיציל אותי מהגלגולים הללו אך יוני נסחף גם הוא ולא הושיע. רק כאשר ורדה חזרה עם המנשקה מחדר האוכל החבורה התמימה נרגעה. ורדה צועקת והחבורה צוחקת כאילו לא קרה כלום. באחד הימים הצלחתי להעביר מסר לאימי ציפורה שורדה לא משתלטת על חבורת הפרחחים. אמא, שהייתה לקראת לידה נצלה את הפסקת הצהרים לטיול בכביש שמעל מחנה המצורעים, ואני קיבלתי את עוגיית ההבראה בגודל של צלחת שהקיבוץ הקציב לכל יולדת, חיכיתי לעוגיה הזאת כל יום באחת עשרה בצהרים וכך ניצלתי מכניסה נוספת לתוך הציפית.

הקליטה של הבחורה הצעירה ורדה דן (לביא) בקיבוץ הייתה הישרדות במחנה המצורעים. החולים הבריאו והמחלה לא חזרה יותר לקיבוץ, אני נשארתי עם טעם מיוחד של גלידה תוצרת בית ועם זיכרון של עוגית הבראה שהצילה אותי. עם יוני פרינץ ודוד קראוס עוד לא סגרתי את החשבון אך עם ורדה לביא השלמתי את משימת הכתיבה.

לכתבה של יפתח על הסוסים בגבעת חיים