מראיינת: נירה פארן

נעה, בעצם יש לי את הכבוד להיות המראיינת הראשונה שלך, עד כה סירבת לתת ראיונות בכל סוף שנה בשפרירים, והנה, יש לנו עכשיו המון זמן כפנסיונריות… בספר שהוציאו עכשיו בשפרירים לכל הפורשים כתבת שבנימין סימן אותך כאחת מן הצוות עוד כשהיית בתיכון, ולישיבה הראשונה הגעת עוד כשהיית במדים!

נכון. מה שבטוח ידעתי תמיד שמורה – אני לא אהיה. והנה הייתי מורה עוד לפני שעשיתי הפסקה מהצבא, אבל אף פעם לא ראיתי את עצמי כמורה. חינוך מיוחד והוראה – אלו מבחינתי שני מקצועות שונים.  לבנימין הייתה דרך להציע לאנשים לעבוד שנה-שנתיים על יד מישהו, ואם ראו כי טוב המשיכו. ראיתי כי טוב.

הגעת לשפרירים ב- 64' וסיימת ב- 2011, עם הפסקות קטנות. ספרי קצת על המסלול שעשית.

בשנתיים הראשונות הייתי מחנכת שנייה, יחד עם מחנכת ראשית. אחרי זה הלכתי ללמוד, חזרתי מהלימודים וקיבלתי כיתה, וזה בעצם מה שעשיתי עד 85' כשנסעתי לאמריקה. בין 75' ל- 78' החלפתי את בנימין בניהול . והייתי מטפלת ארבע שנים בקיבוץ – גם אלו היו שנים מאוד משמעותיות עבורי.

בעצם זה מקום עבודה אחד לכל החיים. אפשר להגיד שצמחת יחד עם צמיחת בית הספר. מה זה עושה לבן אדם, כשהוא גדל יחד עם מקום העבודה שלו?

בעצם אתה במצב של אנטי-שחיקה תמידי: תמיד יש משהו לפתח, לצמוח, להסתכל קדימה, לשנות, להגות. אתה לא עוצר. קשה לי לדמיין סוג של חיים שכל בוקר אתה קם ועושה אותו דבר. אף יום אינו דומה ליום אחר. כשעלייך גם יש את האחריות. הרעיון הוא לא לעצור – כשיש בעיה – לפתור אותה, כשיש רעיון יותר טוב – לבצע אותו. אתה בעצם לא מפסיק, צומח, מתפתח. וזה מקביל והמניע לצמיחה והתפתחות של הילדים. כל הילדים שמגיעים אלינו – היה צריך לעשות שם משהו, כדי לתקן, לשפר, לחולל שינוי, להביא ממקום א' למקום ב'. כך נוצר אורגניזם שלא מפסיק לזוז.

אנחנו תמיד מפארים גישה מערכתית, הוליסטית, שזה דבר שבאמת שזור אחד בשני. האם לא נשחקים מעבודה כל כך רבת שנים? לא היו זמנים שבכל זאת אמרת לעצמך – הנה, עשיתי כבר די?

לא. לא היה דבר כזה. זאת אמירה משותפת לכל מי שעבד / עובד (אני לא יודעת כבר מה להגיד) בשפרירים. אחד מסימני ההיכר של הצוות שלנו, שאנשים תמיד טענו שהם לא נשחקים, באים כל יום ליום חדש, מתחילים כל שנה שנה חדשה, ואין שחיקה. אבל בהחלט לקראת הפנסיה, לא כתוצאה משחיקה, אבל אישית הרגשתי שהגיע הזמן שאסיים. הלכתי לקראת הנקודה הזו לחלוטין ברצון ואפילו בשמחה.

בעצם, חוץ מן התקופה שהחלפת את בנימין, הרי שמשנת 93' עד 2011 – 18 שנים ברצף היית מנהלת של ביה"ס. איך זה להיכנס לנעליים של בנימין? המנהל, המייסד, איש משכמו ומעלה, שלא רק ששמו הולך לפניו, זה באמת גם שמן טוב, לא רק שם טוב.

אני מנסה להיזכר בתחושות שהיו לי אז. כשהוצע לי להחליף אותו זמנית הייתי בדילמה גדולה, והלכתי על זה רק מתוך ידיעה שהאנשים שעבדו איתי, כמו אטה, ניצה גיל, סימה – היו טבעת שהחזיקה איתי והיוותה תמיכה אדירה. שלוש שנים זה דבר שיש לו סוף, ובעצם ראיתי את תפקידי לשמור על מה שקיים. לא תכננתי לפתח דברים חדשים או להתקדם לאיזשהו מקום, אלא פשוט לשמור על הקיים. זה היה יותר פשוט כי ביה"ס היה הרבה יותר קטן.

זה היה כמו סטאז'?

בוודאי שזה לימד אותי משהו על עצמי, על גבולות היכולת שלי, על היכולת שלי להשפיע על הסביבה, על היכולת שלי לתקשר עם הילדים שלי כמנהלת. אני לא נפלתי מהשמיים ב- 93'.

אז באת להחליף ממש את בנימין, ובעצם ידעת מה זה יהיה לנהל.

קשה להגיד שידעתי כי עכשיו בעצם היה מדובר על משהו שלא נגמר אחרי זמן קצר. היה לי איזשהו בטחון שאני יכולה לעשות את זה – זה בפירוש בגלל הצוות של שפרירים שהוא ראש גדול, כל אחד הוא "מנהל", יודע את עבודתו, אכפת לו ובית הספר הוא שלו. אף אחד לא חי בשפרירים כשכיר של מישהו אחר. כולם חיים כאילו הם באים לבית שלהם, למקום שלהם, לייעוד שלהם. באמת לא הייתי לבד לרגע. אני גם חסידה של תהליכים איטיים, אני לא מקבלת מהפכות וגליוטינות, הרבה מאוד שינויים חלו, אבל הם גדלו. כמו שילד גדל, והוא לא יום אחד הופך להיות מבן שש לבן עשר, ואתה לא מרגיש בהבדל מיום ליום – כך אנחנו צמחנו, בדיוק אותו הדבר. ולכן זה זרם באופן טבעי. רוב האנשים בסך הכל מאוד פירגנו לי. היו כמה אנשים שהיה להם קושי עם החילופים, היו לי איתם שיחות… והמשכנו הלאה.

בד"כ המנהל הקודם מכניס לעבודה ואז פורש. בנימין בעצם נשאר לעבוד בשפרירים עוד הרבה מאוד שנים, לא?

לא, לא… בנימין בעצם עשה את עבודת היציאה שלו משפרירים בצורה שהיא ממש אומנות. הוא לא היה יום אחד בבי"ס מהיום שהתחלתי. הוא קיבל יחד איתי תלמידים חדשים במשרד, שהיה פעם המשרד של אבא שלי. הוא לא היה באזור ביה"ס, לא הגיע. אחרי כמה שנים אמרתי לו- מספיק עם זה, נמאס לי לרוץ לשם בכל פעם שקולטים ילדים, בוא נפנה לך חדר. הוא ביקש את החדר הכי קיצוני, בא בשקט והלך בשקט, בכלל לא היה מעורב בכלום. היה לו תפקיד מוגדר ואקס-טריטוריאלי. אני יכולתי להחליט במה אני מתייעצת איתו. ואכן, בכל מה שרציתי הוא היה שם בשבילי. כמו כן אנשי צוות תמיד יכלו להיכנס לחדרו להתייעץ או לפטפט והיו שעשו זאת, מי מעט מי הרבה.

התייעצת איתו הרבה?

התייעצתי. אבל הוא נתן לי לפרוש כנפיים לחלוטין.

הדבר הראשון שמרגישים בשפרירים זה שמכבדים את כל אחד במקום שהוא נמצא בו. ובכל זאת – למנהל יש תפקיד להוביל, ו- 18 שנים זה הרבה אילו דברים את מרגישה שהם תרומה שלך?

אני לא יודעת אם זה המקום לפרט, אבל יש מעט דברים שהיום, או יותר נכון אתמול, היו קיימים בבי"ס, והיה גם לפני 18 שנים. זה היה בי"ס קטן עם כיתות, בכל כיתה מחנכת או שתיים שלימדו וכמובן סדנאות מקצועיות מגוונות. הכל התחדש תוך כדי: שתי האוכלוסיות, י"ג, בחינות הבגרות, חקלאות, בע"ח, איך שהתגלגלו מרכזי מוסיקה, אנגלית, מתמטיקה… ועוד נושאים רבים, גדולים כקטנים, שכל אחד מהם בא לענות על צרכי הילדים, כמו: אחריות על מסגרות המשך, צבא, צוות טיפולי גדול ומופלא ועוד ועוד – קצרה היריעה מלפרט. אבל חשוב להגיד – שום דבר לא השתנה מלפני 54 שנים ברוח, ברעיונות המרכזיים, ביישום שלהם: כבוד לילד, הקשבה, כל הסיסמאות שבנימין טבע אותם – אלו לא היו סתם סיסמאות אלא דרך חיים, ולכל אחת מהן היה כיסוי בשטח. אומרים "חנוך לנער לפי דרכו" = אכן, דרכו של כל אחד הייתה שונה, ונתנו לו את ההזדמנות הזו.  בעניין הזה לא השתנה כלום כל השנים. אם בנימין היה נופל היום… לפני שנה לביה"ס – הוא היה מרגיש מאוד בבית. גם אם המון דברים השתנו וביה"ס מאוד גדל. אף פעם לא היו מהפכות, כולם היו בראש אחד, בכוונה אחת, בשפה אחת.

להיות מנהל זה בעצם משא מאוד גדול של אחריות על הכתפיים. איך כ"כ הרבה שנים הולכים עם מסע כזה?

תראי, כשביה"ס התחיל לגדול ואני הרגשתי שבשום אופן לא אוכל לעשות הכל טוב ולעומק, האצלתי סמכויות, ובשמחה. ואז נכנסה מנהלת אדמיניסטרטיבית, שזו כמובן לביאה, שבעצם לקחה על עצמה את כל נושא האדמיניסטרציה שהוא מאוד מאוד מורכב וצריך לדעת אותו לפרטי פרטים – צריך להכיר את האנשים, את המשרדים, את הזכויות והחובות והחוקים – מאוד מורכב! אין סיכוי שהייתי יכולה לעשות אותו ברמה הזו.

נכנסה מנהלת פדגוגית. אני ידעתי מה לומדים, הרי לימדתי הרבה שנים, אבל חשבתי שצריך לעשות את זה הרבה יותר לעומק – לתכנן את שנת הלימודים, לבנות תכניות, לבחור נושאים, ליצור או לחפש ספרים מתאימים לנו, ליצור חוברות עבודה, לראות שיש איזו התקדמות ליניארית מכיתה ז' עד י"ב, לקבל אנשים, ללוות אותם וגם קצת לפקח עליהם, שתהיה איזושהי ביקורת – דברים שלא יכולתי לעשות בשום אופן עם 22 כיתות בצורה טובה. ואז נכנסה מנהלת פדגוגית מאוד מאוד מעמיקה ומסורה, שיודעת דברים ולומדת דברים. ואז יכולתי לישון בשקט…

לואיס, שהיה סגן מנהל, ולקח על עצמו תפקידים שהיו לגמרי שלו – הכנת מערכת זה מלאכת מחשבת, שהוא היה עושה אותה כמו איזה קוסם. אח"כ היינו יושבים יחד לפתור בעיות, אבל קודם כל זה הקסמים של לואיס. אני נתתי לו כל מיני הנחיות, והוא עבד – משמעת, בגרויות – דברים משמעותיים ביותר, ואני יכולתי לישון בשקט. עוזי, שאין דבר שהוא לא לוקח על עצמו – בטיחות, בטחון, ריכוז קניות, הסעות – יש מישהו שלא נותן לשום דבר להישכח. ואני יכולתי לישון בשקט…

ימימה גשן שהייתה אחראית על ימי שישי וחודש יולי, חוץ מכתף שנתנה לכל דבר שהיה צריך. איילה על הנוי בשטח גדול, ירון שעליו היו פולין, בגרויות, ועוד עבד כל השנה, גם בקיץ, עם אבי (חוץ מעבודתו בי"ג). ואני יכולתי לישון בשקט…

יהודית, שכל דבר שצריך להפיק – מושלם, דבורה'לה – שכל הטקסים היו עליה, המזכירות, הן לא מזכירות – חיהל'ה ונויה – כל אחת מהן כבר לוקחת אחריות ויודעת הכל. שלא לדבר על כל המחנכות, כל המורים המקצועיים, ניצה, אבי, חדר עיון, ספריה – שזה לא ספריה אלא מרכז, כל הצוות הטיפולי, מוטי – פסיכולוג קליני (לבושתו הגדולה), 12 שנים ריכז צוות של יועצות ומטפלות בתנועה ובאומנות ועובדות סוציאליות, ואין ילד שהיה זקוק למשהו ולא קיבל תשובה. ואין מורה שהיה צריך להתייעץ ולא קיבל תשובה. ועמליה ודבורה וימימה שפע ועדנה, שיצרו כל אחת משהו מיוחד… אני אפסיק עם השמות כי אח"כ אשכח מישהו… אבל כל אחד היה יושב בקצה של איזשהו קור של עכביש, עם ראש גדול, ואני הייתי יכולה לשבת בשקט באמצע הקור ולא לזוז, כמו איזו עכבישה, והעבודה נעשתה. וזהו – ככה אתה יכול לנהל.

מהי המשמעות של עבודה כזו מבחינת התלמידים? מה זה בעצם נותן, לנהל בי"ס של חינוך מיוחד?

אני חושבת שכל בן אדם שזוכה לחולל שינוי אצל מישהו אחר – הוא זכה. הוא לא נתן – הוא קיבל. זו המטרה שלנו. ילדים מגיעים אלינו בד"כ לא במצב טוב. הם צריכים משהו אחר ממה שהיה להם. הם רגילים להיכשל, לא מאמינים בעצמם, פתרו את העניין כ"בעיות התנהגות" או הסתגרות…  ועכשיו אתה צריך לסיים בי"ב עם נער עם בטחון עצמי ודימוי עצמי טוב, עם ידיעה ברורה מה הוא יודע ומה הוא לא יודע, עם שני הדברים האלו הוא חי בשלום, הוא בן אדם! בן אדם כמוני וכמוך. אף אחד מאיתנו לא מושלם. הוא יודע מיהו ועם זה הוא הולך, וחל בו שינו אדיר מהמקום בו הוא היה לפני כמה שנים, לפעמים אפילו שנה – שנתיים, ואת כל הזמן חווה את זה. המחנכות הישירות בעיקר עוברות את זה מאוד עוצמתי, וגם אני. היה לי הרבה קשר עם הילדים. קשר ישיר ובלתי אמצעי.

היו לילות שלא ישנת בגלל ביה"ס?

אני לא יכולה להגיד את זה ככלל. אני בהחלט סיימתי את יום העבודה בד"כ. אנשים חשבו שאני כל היום וכל הלילה רק עסוקה בבי"ס, אבל לא. כשהייתה איזו בעיה לא פתורה בוודאי שזה העסיק והטריד אותי. קרו לנו גם פה ושם אסונות, שכן אפשר להגיד שהעציבו אותי מאוד, אבל היו לי גם חיים משלי. לא היו לי הרבה אנרגיות לעוד חיים, אבל הייתה הפרדה.

מבחינה אישית – מהי המהות של נעה ושפרירים? מה הכי ישקף?

זה לא קל לבחור דבר אחד, אלו חיים שלמים, אבל אולי הדבר החזק ביותר שאני מרגישה לגבי העבודה שלנו שם היא נקודת המפגש בין הייעוד להגשמה. זה נשמע מאוד מפוצץ אבל זה דבר מאוד פשוט: אם אתה קובע איזשהו יעד, יש ייעוד, להביא תלמיד מנקודה א' לנקודה ב' – אתה עושה את זה. אם היעד שלך הוא להשיג משהו בבי"ס –אז אתה עושה את זה, לומד, חוקר. כל דבר, כל נושא, גם תכנים, גם אנשים, גם תלמידים – כל הזמן היה חיבור הדוק בין היעדים לבין ההגשמה שלהם. הרעיון הזה הוא המהות היומיומית שהשתדלתי להטמיע בכל עניין ובכל רגע.

אפילו בין חזון לבין המימוש לו?

ממש. שום דבר לא היה דיבורים בשמיים. לכל דבר היה חיבור הדוק מאוד בעשייה. וגם זה קשור לאי השחיקה, לשותפות של כל הצוות. מישהו בא עם רעיון – רעי למשל – תראי איזה שטח גדול יש פה, בואי נעשה כאן שדה. זה הייעוד, והחזון, והקשר עם האדמה, העניין הכל כך טיפולי בעבודה עם הצמח, שאתה טומן אותו והוא גדל, ואתה יכול להשפיע על הגידול שלו. ילדים שדווקא בתוך השדה ימצאו את אבן הפינה שממנה הם יצמחו – חנוך לנער ע"פ דרכו – החיבור שלהם, מה זה יעשה להם, שהם מצליחים להשפיע פה ע"י זה שהם מדשנים ומשקים… כל המילים היפות האלו – ישר תרגמנו אותן לעשייה: חרשנו, הכנסנו צינורות השקיה. התחלנו בקטן, ולאט לאט זה צמח לשטח גדול והרבה ילדים זכו להיות שם עד היום. וזו רק דוגמא, זה בכל דבר ככה: יש איזו חשיבה – מבצעים אותה, לא מדברים בסיסמאות. והכל מחובר ישירות לחזונות עוד יותר גדולים כמו "חנוך לנער ע"פ דרכו", "כבד קודם כל את דרכו של ילד" וכד'.

אם כך מתבקש לשאול – מה קרה לשפרירים? את עבדת בסביבה שזו באמת מתנה, גם מבחינת הצוות, שאין גורם ביורוקרטי שחוסם. במשך כל השנים האלו זה היה בי"ס אוטונומי לחלוטין? לא בא מישהו ואמר – לא ככה, יש חוקים, תקנים תקנות?

תמיד היו מפקחים אצלנו, ותמיד היינו קשורים. אבל היה את החלק הארגוני והיה את החלק המעשי, היומיומי. באופן מעשי היינו יצור קצת מורכב. התנהגנו והתנהגו אלינו כמו מקום פרטי, אוטונומי. זה נכון.

ואז סיימת את תפקידך בעצם עם אקורד צורם. לא זאת הייתה התכנית. משהו השתבש בדרך? הציבור בעצם רוצה לדעת – מה קרה? שומעים בחצר דברים קשים… הרי יש פה משהו כל כך נפלא שבעצם אולי עומד לפני כליה.

נכון. זה סיפור קצת ארוך ואני מאוד אשתדל לתמצת, ואם מישהו ירצה לדעת יותר הוא יצטרך לבוא ולשאול אותי, ואני אענה ברצון. היינו יצור קצת מורכב, ומבחינת המערכת הביורוקרטית זה בעייתי. בחצי בי"ס המעביד הישיר היה משרד החינוך ובחצי אחר גבעת חיים. של גבעת חיים בעצם היה צריך להיות של המועצה, אבל ע"פ איזושהי החלטה מאוד ישנה היה של הקיבוץ. בי"ס לחינוך מיוחד אמור, ע"פ כל החוקים החשובים שנחקקים בשנים האחרונות, להיות משהו אחיד. גם התשלום לא היה אחיד – חט"ב ביניים שולמה אחרת מחטיבה עליונה. הם לא היו בדיוק ע"פ המשבצת המדויקת שאמורה להיות. אני לא מתכוונת שקיבלו כאן כספים לא כשרים, זה לא ככה, להיפך – אולי קצת פחות ממה שהיה אם זה היה מסודר, אבל זה לא היה במשבצת הנכונה. ואמרו לנו כבר כמה שנים שאת הנושא הארגוני נצטרך לשנות. כל הזמן היינו בידיעה שנעשה שינוי ארגוני, לא הייתה לנו התנגדות לזה, הבנו שזה צו השעה, לא חשבנו שזה צריך להשפיע על המהות. זה ממש לא מסובך.

אלו עניינים מנהליים.

כן. הכל התחיל ונבע מעניינים מנהליים. כל ביה"ס היה צריך להיות אחיד, מ- ז' עד 21, או של משרד החינוך או של גבעת חיים, שנקרא בעצם בי"ס "מוכר שאינו רשמי" (באחוז בעלות מסוים של הקיבוץ, והשאר של משרד החינוך). ניתנה לנו האפשרות להחליט, אבל אי אפשר גם וגם. ונוסף לזה אמרו לנו תמיד שבי"ס כ"כ גדול – יכול לנהל אותו מי שצומח איתו. נאמר לנו שכשמישהו יחליף אותי – זה יהיה גדול עליו, וצריך לחלק את ביה"ס לשניים. ידענו שזה עומד בפתח, וחשבנו שאם נחלק את ביה"ס לשניים מבחינה ארגונית, בלי לפרק את המהות, אם נשמור על קשר בין שני בתי הספר, זה לא יהיה אסון. אולי יהיו לזה יתרונות. עשינו בדיקה מעמיקה גם בעזרת צוות חיצוני. אבל ברור היה לנו שאנחנו לא נוותר בשום אופן על העקרונות, ועל המהות, ועל הדרך, ועל השפה, ועל הגישה, ועל האכפתיות…

כאשר התחילו הדיבורים המעשיים יותר סביב השינוי בשנה שאני יוצאת, הרגשנו שיש מכיוון משרד החינוך סוג של התלהבות השתלטותית. אז התייעצנו עם הרבה מאוד אנשים שיודעים היטב מה זה בי"ס מוכר שאינו רשמי. נסענו בכל הארץ להיפגש עם יועצים ומפקחים, ולקחנו חברה מיוחדת שיועצת לבתי ספר. התחלנו גם לעבוד במשותף עם נציגי הבעלות – שמוליק ויזהר, כי היה חשוב מאוד שמי שאומר מה שהוא אומר זה לא רק מנהלת ומנהל אדמיניסטרטיבית ויועץ ופסיכולוג, אלא הבעלות, במובן של גבעת חיים. עבדנו כמה חודשים והגענו להחלטה חד משמעית שאנחנו יוצאים ממשרד החינוך ועושים פה בי"ס מוכר שאינו רשמי. זה אגף מיוחד במשרד החינוך שמתקצב את בתי הספר שלו בכ- 70% מהתקציב, והיתר זה הבעלות, שע"י כך משיגה את העצמאות שלה. ידענו שזה לא יהיה פשוט ויש דרך ארוכה. התייעצנו גם עם בנימין. זה היה מאוד חד משמעי. הגענו חגיגית למשרד החינוך ביום בו ביקשו מאיתנו תשובה סופית, והודעתו להם חד-משמעית וסופית שזו החלטתנו.

ואז, כפי שאומרת המפקחת – "לאחר שלושה ימים ללא שינה" – היא באה ושאלה בעצם למה הגענו לרעיון הזה? מה הייתה הבעיה? ופירטנו לה. הסברנו למה אנחנו חושבים שמשרד החינוך יחבל ויהרוס ויעשה כבתוך שלו, האנשים שייפגעו, הרבה אנשים ייפגעו מזה והם יקרים לנו, כל אחד ואחד. לא הרגשנו שיש אווירה של רצון טוב לשמר את מה שיש, הרגשנו הפוך, ולכן הגענו למה שהגענו.

היא הלכה הביתה, וחזרה אלינו בזרועות פתוחות ועם מילים מאוד יפות: תשימו על הנייר את כל מה שאתם חושבים שחשוב לשמור. אנחנו לא נפגע בשום דבר! השינויים יצטרכו להיות, אבל נעשה את זה בהדרגה, בשלבים, עם תשומת לב לכל הדברים היקרים ללבכם, עם התחשבות באנשים, לא נפגע במהות, לא נפגע בעקרונות, נלך שלב שלב בהדרגה, וכיו"ב…

היא למשל ידעה שבביה"ס יש די הרבה מורים נהדרים שאין להם את הניירות הדרושים?

ודאי שהיא ידעה. זה היה אחד הדברים שדיברנו עליהם – שאנחנו לא רוצים להפקיר אותם. שעבדנו אחרת כל השנים, ושאם אנחנו נכנסים למשרד החינוך צריך לעשות איזשהו הסדר. מי שיש לו נייר נכנס בלי בעיה. מי שצעיר יכול לעשות איזו השלמה. כבר הכנו אותם כמה שנים קודם שילכו ללמוד וישלימו. מי שוותיק מאוד – הובטח לנו שלא ייפגע, כי יהיו כמה שנות מעבר. מי שלא ירצה או יבחר לסיים – יעשה את ההחלטות שלו, אבל יהיה תמיד את הזמן, שנתיים, שלוש או ארבע. ואנחנו דיברנו עם כולם כבר קודם, נירה – גם איתך – מה זה אומר לגביו ודורש ממנו. האבא והאמא הגדולים כבר לא מסדרים את כל העניינים, זה קצת דומה למה שקרה לקיבוץ. כל אחד צריך לקחת איזושהי אחריות איפה הוא רוצה להיות. היינו מוכנים לזה. ובעיקר עם ההבטחות.

ואז הפכו בעצם את ההחלטה.

שוב, אחרי חשיבה, וכל דבר הבאנו לצוות ושמענו את האנשים, בקבוצות, בישיבות, בהנהלה, בדיווחים לכל הצוות. לפני זה עוד נפגשנו עם המועצה.  ראש המועצה נבחר על ידינו בתור איש חינוך. הוא פרש את זרועותיו על כל המעבר חזרה למשרד החינוך. גם הוא דיבר יפה מאוד על זה שביה"ס הוא מותג, והוא משהו מיוחד, ואין שום כוונה למועצה לשנות את הדבר הזה, להיפך! המועצה גאה לקבל את הדבר הזה והיא לא תרצה לפגוע בו ולשנות אותו. והייתה ישיבה רבת משתתפים – חוץ משמפניה היה שם הכל, חיבוקים, נשיקות, מסמך הבנות שכולם אמרו מצוין, נשמור עליו, הוא יהיה עמוד העשן שילך לפנינו…

ובואי נגיד שלא הרבה זמן חלף עד שהרגשנו שכל התחושות שבגללן יצאנו ממשרד החינוך היו נכונות, והתסריט שחששנו ממנו מתקיים. זה היה קצת ילדותי ולא אחראי להגיד – הי, עוד פעם, פוס, לא משחקים… אי אפשר היה לעשות את זה יותר. אז הסתמכנו על זה שיש סעיף בחוזה שאנחנו בודקים את העניין שלוש שנים, כי אם במשך שלוש השנים האלו יתברר שזה לא לרוחנו – יש לנו עוד אפשרות לצאת. (אני מציעה שיהיה כתוב עד שלוש שנים, ולא שלוש שנים).

זהו. ומאותו רגע – שאלת אותי קודם אם היו דברים שהדירו שינה מעיני? אז, מאותו רגע ועד לאחרונה לא ישנתי. לא ישנתי. היה לנו נסיון לגייס את הבעלות לעמוד בפרץ – זה לא הצליח. היה לי באופן אישי נסיון לגייס את ראש המועצה לשים לב מה קורה – זה לא הצליח. היה לי נסיון לדבר על ליבה של המפקחת – זה לא הצליח. ההרגשה שלנו, של אנשי שפרירים, הייתה שנבגדנו. ונשארנו לבד.

שהולכתם שולל?

אני לא יודעת להגיד כמה מכל המהלכים האלו היו מתוכננים מראש, וכמה מתוך ההתלהבות של המפקחת שניתנה לה האפשרות לנכס ולנהל בי"ס כזה כמו שהיא רוצה. של המועצה – שנחסכו לה הוצאות כספיות ושתכניס ילדים ע"פ רצונה ולא תתחשב בעקרונות ביה"ס לקליטה (כתוב במזכר ההבנות, אבל מי סופר). לגבי הבעלות – גבעת חיים – אינני יודעת להגיד לך מה בעצם הוביל אותם.

אבל המפקחת, שכל כך היה לה חשוב לקבל בי"ס כזה? מה השינוי שהיא מובילה, ולמה?

לא יודעת. היא רוצה להיזכר כנראה בהיסטוריה של הפיקוח בזכות דברים אחרים. השינוי שהיא עושה בשפרירים מייצב את המקום הזה, ע"פ החוקים והמשבצות המדויקות שבאופן טבעי פוגעות בכל חלקה טובה. היום פחות חשוב הילד ודרכו, ולא רק הילד – חנוך גם למורה ע"פ דרכו. לא כולם היו במקום המתאים להם כשפגשתי אותם, אבל לאט לאט ובחשיבה משותפת, כל אחד מגיע למקום המתאים לו. יש אפשרות לשנות תפקידים במשך השנים ולא לבוא לכיתה עם הליכון. עושים שינויים בהתאם לבן אדם ולשאיפות שלו. זה תמיד היה. היום אלה דברים פחות חשובים. יש דברים יותר חשובים: קודים, מספרים, תעודות, ניירות. אני גם שומעת צלילים של בגרויות. זה גם משהו שמדיר שינה. הכל בעצם משתנה. השפה, העקרונות שטבע בנימין, הכבוד קודם כל לילד ולאדם ואח"כ לתקנה, ההתנהלות. כנראה שכך היא רוצה להיזכר. כל אחד עושה את דרכו.

אני לא רוצה להביך, אבל אנשים רבים שואלים איך קרה שבנימין דאג שתהיה לו מחליפה, שתמשיך את המפעל הזה. מה קרה שלא הייתם מוכנים עם מנהל או שניים? אולי הכל היה יכול להיראות אחרת?

אנחנו היינו מוכנים. אבל ע"פ אמות המידה שאנחנו הכרנו ושאני נכנסתי על פיהן. אנחנו לא שמענו את המילה "מכרז", עד שכל העניין היה כבר מאוחר. והאנשים האלה שחשבנו שיכולים להחליף אותי היו צריכים עוד לעשות דרך כדי לעמוד בתנאי המכרז. גם כשכבר הבנו שצריך לעבור מכרז הקמנו צוות פנימי שלנו עם שמוליק וראיינו אנשים, כי חשבנו שנוכל לבחור ולהשפיע. זה טואטא במהירות לכל הכיוונים. גם חברה מהצוות שלנו, שהיה לה 99% מהכישורים והניירות שצריך בשביל לעבור מכרז, והיא אפילו הוזמנה למכרז – הוזמנה למכרז הלא נכון, לבי"ס אחד, אבל לבי"ס השני כבר טיאטאו אותה החוצה מתוך איזה תירוץ שהייתה חסרה לה איזו עבודה. גם הבנו מאוחר מדי מה זה אומר לסמן אנשים, וגם זה היה תמים לחשוב שאנחנו יכולים לבחור. המפקחת והמנהלות ראיינו, בחרו ושכרו אנשים מבלי לשתף אותנו המכירים את הצרכים, ולא היה שום סיכוי לאף שם שרצינו. זה היה תהליך – מעידן של הוויה אחת להוויה אחרת, והמעבר הזה התרחש בקצב כזה שפשוט לא הספקנו.

ואז – את רואה את כל מעשה ידייך טובעים בים?

אני לא יודעת. אנחנו בסך הכל אחרי השבוע השני של שנת הלימודים. ההתחלה קשה ולא סגורה ומצב הרוח קשה. יכול להיות שהמנהלות החדשות, שלא ניתנה להן האפשרות ללמוד את ביה"ס, ולא ניתנה להן האפשרות לחפוף איתי, ולא ניתנה להן האפשרות להבין בכלל לאן הן נפלו – יכול להיות שתוך כדי הליכה הן יבינו וילמדו, הצוות זה צוות שמדבר לרוב – ויכול להיות שהן יעשו לאט לאט את השינוי לקראת הכי קרוב שאפשר למה שהיה. זו תקוותי.

אז נסיים אם כך במשהו אישי. עברת במעבר חד משעות על גבי שעות של עבודה לפנסיה מוחלטת. את אומרת שאת נגד הפיכות ומהפכים, ואת אישית עשית מהפך.

עשו לי.

עשו לך מהפך.

כן.

אחד הדברים שהיה לי הכי קשה איתם זה גם שכאילו גירשו כאן מישהו שהיה יכול להפריע להם עכשיו.

גירשו זו מילה קצת חריפה. אבל לא ביקשו את עזרתי. מבחינה אישית – חד משמעית התכוננתי, התכוונתי, לא עלה בדעתי לעבוד יותר מעוד שנה אחת, בשמחה גדולה הלכתי לפרק הסיום. אבל לא עלה על דעתי שלא תהיה חפיפה! אני לא יכולה לתאר לעצמי שסוכנות דואר מעבירים בלי חפיפה. אני לא יכולה לתאר לעצמי – רק אצלנו, בעבודה, כל מורה שלוקחת כיתה ממורה שנייה יושבת איתה, חוץ מזה שהיא קוראת את התיקים ולומדת על הילדים. אין בכלל דבר כזה בשום מקום בעולם. אולי במקום הזה שעכשיו גיליתי אותו: משרד החינוך. לא עלה על דעתי שלא אתבקש להיות במפגשים, לא משנה כמה זמן זה היה לוקח – חודש, חצי שנה, יום בשבוע, ישיבות בכמה זמן עם המנהלת… לא עלה על דעתי שאפשר להעביר ככה אוצר כזה, ש-54 שנים יש לו דרך משלו, שקיבל שני פרסי חינוך (וע"י כך גם הכרה רשמית), כאשר כולן כל הזמן מכריזות: "איזה דבר נפלא", "קטונתי", "אני רוצה לשמוע ממך", "בחיל וברעדה", "בחרדת קודש אני הולכת לקבל את המקום הזה"… אבל מרוב חרדת קודש היא לא דיברה איתי פעם אחת!!

מה שדי ברור לי הוא שזו הנחיה מגבוה, כי הקשיים הם עצומים. הכל היה יכול להיראות אחרת. לא הייתה צריכה להיות שום בעיה! גם בפרידה ממני. זו לא הנקודה. מנהל הולך, מנהל בא, לוקח קצת זמן ושוכחים את המנהל הקודם. אבל ללא חפיפה? ללא התייעצות? ללא הקשבה? על דבר כזה שמתרחש במשך 54 שנה? לא קורה כזה דבר, זה עיוות מטורף. ולזה לא פיללתי. זה הדבר שהיה כל כך קשה.

את יכולה להרשות לעצמך לבוא לשם?

אני לא מתקרבת לביה"ס. אני גם לא רוצה להביך את הבנות האלו, שאני לא חושבת שהן התוו את הדרך הזו. כרגע הצוות מאוד מאוד לא שקט ולא רגוע. עד כדי כך לא התכוונתי לחתוך, שהדבר שכואב לי מאוד מאוד מאוד הוא שלא נפרדתי מהילדים. אני עדיין מנסה לחשוב באיזו נקודת זמן אני צריכה לבוא להיפרד מהילדים. המצב שם עוד כל כך שביר שכרגע אני לא מרשה לעצמי להגיע לשם. אבל אני לא אוותר על פרידה מהילדים.

משאלה לסיום?

שאני אהיה בריאה ואצליח ליהנות מעשרים השנים הבאות, ולא פתאום ייפול עלי משהו… עשרים שנים של הנאה מהמשפחה ומהמקום הזה. וכמו שמישהו שמאוד אוהב את ביה"ס ואותי אמר לי: "היו 54 שנים נפלאות ואת היית חלק מזה. אולי אין לך ברירה אלא להסתפק בזה".