התעצבתי לקרוא את דברייך, אכן עולה מהם תחושה קשה של חוסר אונים.

התעצבתי יותר, כי אני יודע ומבין שאינך היחידה החשה חוסר אונים אל מול התהליכים המתרחשים בקיבוץ. חמור מכך הוא, שחוסר אונים בניסיון להבין את התהליכים, מעיד בהכרח על חוסר אונים ביכולת להשפיע עליהם.

גם אני, כמוך, לא עשיתי את המאמץ המספק, במשך השנים, להישאר מעודכן בכל ההחלטות שעברו בקיבוץ. פחות משסמכתי על בעלי אינטרסים אישיים המדברים אותם כאידיאולוגיה, סמכתי על ההורים שלנו, שהם מבחינתי "הקיבוץ". סמכתי על כך, שכל המערכת הזו, הנהלה וקהילה, מורכבת בעצם מהורים המבקשים את טובת ילדיהם וילדי חבריהם.

אני בהחלט הייתי נאיבי, כי יש לי אמא כזו – מעורבת, אבל נאיבית. ראיתי שהתהליכים בקיבוץ מעוררים בה תסכול רב, אבל חשבתי שמדובר רק באובדן הקהילתיות והערבות הדדית, לא חשבתי (ולדעתי גם היא לא), שיעלו בקיבוץ שאלות כמו אלו שבמכתבך.

למען האמת, גם עכשיו אינני רוצה להאמין שמדובר באמיתות. אני שומע המון דברים, וכשאני מביא את השאלות לאמא שלי, המעורבת כאמור, אני בדרך כלל מוצא שגם היא לא הבינה בדיוק מה היה. כולם אומרים המון דברים, אבל העסק ממשיך לנוע באותו האופן על ידי אותם אנשים. אז מה זה אומר? שהתסכול מהשגת מידע אמין גורם להמצאת סיפורים? שהנורמות הידרדרו באמת? או שפשוט אנשים מרגישים שאין להם מה לעשות עם מה שקורה- חסרי אונים.

איזו תשובה שלא נענה, אני רוצה להצביע על הבעיה העולה מתוך מה שכתבת, וממה שהעליתי עד כאן:

מבחינה קהילתית, תחושת חוסר אונים של הפרט אל מול השלטון, הוא סימפטום מדאיג ומסוכן.

משנה מאוד אם התשובות לשאלות המסתובבות להן ברחבי הקיבוץ, שאת חלקן העלית בכתיבתך, מניחות את הדעת או מטרידות. אבל חמור ביותר הוא מצב חוסר האמון, שבין הציבור להנהלה ותחושת חוסר האונים של הציבור ביכולת להשתתף בקבלת ההחלטות ולהשפיע עליהן.

בעצם, לדבר על "חיזוק המשילות" במצב שכזה, זה ממש עיוורון וחוסר הבנה של הסיטואציה החברתית-קהילתית. מכיוון וחלק ניכר מאחריותה של ההנהלה היא גם הפן החברתי-קהילתי, הרי שיש כאן חוסר אחריות משווע, שרק הוא לבדו מצריך בדיקה.

יכולתו של אדם להיות שותף בתהליכים המתרחשים בקהילתו, תחושת המסוגלות שלו להשיג מידע אמין ולהשתמש בו באופן אפקטיבי, הינם תנאי הכרחי לקיומה של קהילתיות בריאה.

הבעיה היא שיכולות אלו של הפרט, לעולם אינן האינטרס קצר הטווח של אף שלטון. בטווח הקצר, לכל שלטון נוח שלא מתערבים לו בעבודה. לכן, נוצרת לעיתים רבות, רק מתוך חוסר תשומת לב ונטייה לנוחות ויעילות, הרחקה של הפרט ממוקד קבלת ההחלטות. יש לזה הרבה שיטות וצורות וכאמור, זה לא חייב להיעשות מזדון.

אבל בקהילה כל כך קטנה, זה לא מחוייב המציאות. זה לא צריך לקרות ויש חשיבות עליונה לכך שהשלטון יכיר באחריותו לשקיפות, זמינות של המידע, ניקיון כפיים ללא רבב וכל דרך אחרת שיכולה לסייע לכך שהפרט יוכל וגם ירצה להיות מעורב בידיעה ובהשפעה ככל האפשר.

אדם שיהיה מעורב בקבלת ההחלטות, ירגיש בהכרח תחושת שייכות גדולה יותר ויהיה נכון לתת מעצמו יותר למען הכלל, שאיתו הוא מזדהה ואליו הוא מרגיש שייכות.

אני מוטרד מאוד מעצם קיומן של התחושות שאת מתארת, זה מעיד על בעיה חמורה, שבעיני הינה חשובה ובוערת לא פחות מכל שאר הבעיות הנידונות בהנהלת גבעת חיים איחוד.

אני מקווה, כמוך, שהנהלת הקיבוץ תבחר לעשות בעניין ולא לענות את התשובות השגורות ש"כל מי שרוצה היה יכול להשיג את המידע כאן וכאן וכו' וכו'". אני מקווה שעצם קיומו של מכתבך, ללא קשר לנכונות השאלות החמורות שהוא מציג, ישקף להנהלה בעיה אליה עליה להתייחס ברצינות ובאחריות.

בהצלחה לכולנו ובתקווה שאמצא בית נעים בקיבוץ בבוא העת.

תגובה :

קראנו את מכתביהם של אלה ויותם. לפני שנתייחס אנו מבקשים להבין יותר לעומק את הנושאים שהועלו ונדאג לקיום פגישה בהקדם.

שמוליק ואייל