גילוי נאות: לכותבת אין צאצאים בשכונה א'-ב'-ג', אין ניגוד עניינים אין בית של 160 מ"ר,
ולמרות זאת –
מתוך ספר הטאו של לאו צה:
בית
כדאי שיהיה קרוב לאדמה.
לב
חשוב לשמור פתוח.
מגע בין אנשים
חייב עדינות וחסד.
שותפות היא קודם כל נאמנות.
כשיש סדר לא צריך חוקים.
כדי להצליח צריך להשתמש גם במחשבה.
כל תנועה דורשת את זמנה הנכון.
כשלא מתלוננים
מתגלה המהות
ולא הפגמים.
בקשר לדיון וההחלטה על חלקת המגורים:
נזכרתי בטקסט הזה, כי לטעמי הוא התשובה הנכונה למערערים – בבתי המשפט, ובפני בוררים על ההחלטה שהתקבלה ברוב קולות לפי חוקי הקהילה הנוכחיים/
כן, מבינה את מהות הערעור, האינטרס שנפגע, הכסף הנוסף שצריך לשלם.
נכון, זה מבאס כי "הממזרים שינו את החוקים" (באנגלית זה נשמע טוב יותר).
נכון, החוקים כבר השתנו יותר מדי פעמים, וכל שינוי השפיע לרעה על קבוצה אחרת בתוך הקהילה.
המבוגרים שעבדו כל חייהם בקיבוץ השיתופי ופתאום…
הצעירים שרק יצאו לשנת חופש ונשארו מחוץ לרשימה של החברים שזכאים לבתים.
הסטודנטים שיום לפני שהתחילו ללמוד על חשבון הקהילה' התחילה ההפרטה ונשארו ללא תמיכה.
מי שהוריהם נפטרו לפני היום הקובע והפסידו זכות לבית נוסף ועוד זכות להרחבה….
וגם… וגם… וגם… הרשימה ארוכה.
נכון, בכל שינוי היו גם מי שהרוויחו אפילו הרבה. נכון, זה מרגיז, ומעורר קנאה.
אבל, יחד עם זאת…
אם כל מי שנפגעו מכל החלטה שכבר עברה, היו עוצרים את התהליך בבוררות ובתי משפט,
לא היו מוקמות שכונות הבנים, ועדיין היינו תקועים בשלב הערעורים.
בינתיים משפחות צעירות ממתינות לבית, כדי להצטרף להורים ומשפחה בדיוק כמו המערערים שכבר התקבלו לחברות, ולהורים שלהם כבר יש ילדים ונכדים שגרים לידם.
והמחירים לבנייה שטרם החלה, נוסקים לגבהים חדשים.
לסיום, ברשותכם עוד ציטוט מספר הטאו הנוגע לנושא הרגיש הזה,
רק כדי לשים הכל בפרופורציה הנכונה:
"בית הוא ריבועים של אוויר.
דלת בין שני חדרים רק מחברת את האוויר.
חלון מחבר חלל מרובע, עם הריק הגדול שבחוץ.
לעיתים היש הוא רק תרוץ ואריזה,
והאין הוא האוצר האמיתי"
כמה קל וגם פשוט:
"לב פתוח, מגע בין אנשים, שותפות.
כשלא מתלוננים, מתגלה המהות ולא הפגמים".
בהצלחה.
לאה
Share this post
בניגוד לטאו, יש לא מעט חברים שבשבילם בית הוא נכס סחיר, שאפשר לעשות עליו רווחים. מכאן נובעות הבעיות וההתדיינויות.