חשוב לי לציין שאיני באה מתוך הבעד או הנגד. הפעם נוצר מצב של מיעוט מול רוב, שהמיעוט (המתנגדים) זכה בפער מצומצם ושינוי תקנון חלופת האגודה לא עבר ברוב הדרוש.
"בראשית ברא אלוהים את השמים והארץ…" כך נפתח סיפור הבריאה, עצם ההצהרה המילולית היא הכרה בסיפור הבריאה על פי המאמינים וכוח אחד לו, כוחו של האל. האמת היחידה הקיימת למאמינים ואין אחרת.
ואיך כל זה מתקשר אלינו?
התקיימה הצבעה בקיבוצינו – שעד רגע ספירת הקלפי, הכל היה ברור מבחינת תהליך ההצבעה ותקינות ההצבעה. 66% על מנת לעבור לקיבוץ המתחדש, 75% עבור שינוי תקנון – חלופת האגודה והשיוך.
והנה בעיה עקרונית ומהותית, ויותר מכך, נוגעת במהות הדמוקרטיה ובשאלה מוסרית רבת חשיבות של מי "אנחנו".
כאן האי נוחות הרבה שלי…
פתאום לאחר ההצבעה ניגונים צורמים עולים – רק 7 קולות חסרו – ולאחר מספר שעות חסרו רק 3 קולות כדי להעביר את שינוי תקנון החלופה. ואין הדבר קשור כלל למספר הקולות החסרים. הציבור אמר דברו! הצבעת חלופת האגודה לא עברה. והגדילו לעשות עד כדי דיבורים על הצבעה חוזרת. התייעצויות מול עורכי דין (צד אחד כמובן). ושני מחנות מתייצבים האחד כנגד השני, השני מול האחד.
ברצוני לומר שמבחינה דמוקרטית (המשטר הפחות גרוע)מזכיר לי מאוד הדבר את ממשלתנו…
- איך נכופף את בג"צ.
- איך נעביר את חוק ההתגברות.
- השמאל בוגדים, הימין נכונים.
- שליטה על התקשורת.
- איך אפשר לשנות מציאות בחוקי מישנה מהירים?
- איך נסובב כך את הדברים שיתאפשר לנו לקבל את רצוננו (רצון השולט).
כשהתנהלות כזו מתקיימת בממשלה, אנו מתרעמים ומתריעים וזועקים: זו לא דמוקרטיה, זה לא מוסרי. אך בביתנו אנו סומאים (מלשון עיוורון) והדמוקרטי מקבל סוויצ' בלתי מוסרי.
מה מקומו של המיעוט – מה הם זכויותיו?
האם המתנגדים שזכו בהצבעה בפער מצומצם, אך זכו ובהצבעה דמוקרטית עפ"י התקנון ועפ"י רשם האגודה מה דינם? האם זכותם גם הם להיוועץ בעורכי דין, כשם שזכותם של מנהיגי הקהילה לעשות זאת? (ועל חשבון כל חברי הקהילה הקיבוצית?)
מה מקומו של המיעוט הזוכה – האם נקרא לו בוגד השם מקלות בגלגלי הרוב הרוצה בשינוי?
אם הרוב אינו מוכן לקבל תוצאות הקלפי בהם זכה המיעוט (למרות האכזבה המובנת). אולי כדאי להפוך לדיקטטורה מושלת, או אז הכל יותר קל:
- אין צורך בהצבעות בהם יש בעד, נגד ונמנעים.
אך ברגע שמתקיימת זכות ההצבעה היא חייבת להיות מוסרית ציבורית, קהילתית וחוקית, הלוקחת בחשבון גם… שלא נקבל את רצוננו. הציבור אמר דברו!
וזו הייתה הצבעה כחוק.
למיעוט מקום לגיטימי, הוא אינו יכול להידרס ולהיקרא ברחוב בוגד, או לא רלוונטי.
יש מקום נרחב לדיון, יש מקום נכון לבדוק, לא את ההצבעה שהייתה, אלא את מהות השינוי המתבקש, שבעיני רבים רבות השאלות על התשובות.
אי אפשר להפנות אצבע מאשימה כלפי המתנגדים (זו האווירה) שזכו בפער קטן, אך זכו. ואי אפשר לספור אותו עפ"י כמה קולות חסרו.
זוהי מניפולציה.
צוות השינוי עשה עבודה נפלאה וכבירה ובעיקר שקופה לחברים לאורך כל הדרך. הייתי גאה בקיבוץ שלנו. עד הרגע שבו הציבור אמר דברו וזכה המיעוט כחוק וכנדרש.
אין אנו שני כוחות נלחמים, אנו שני כוחות של חשיבה ואינטרסים מנוגדים לעיתים, חשיבה זו הכרחית מול טבעו האנושי של האדם כשיצרו הקם עליו לקבל את מה שהוא חושב כאמת היחידה.
מילים משנות מציאות – יש אמת, וכול אחד זכאי לעמוד מול המראה של עצמו ולבחון אותה היטב.
אין אף פעם צדק אחד אבסולוטי, אלה החושבים כך, יאלצו להפסיד פעם אחרי פעם. איך אומרים אצלנו במשפחה- החיים לא אוהבים את זה…
תמיד יש גם וגם המתערבבים אלה באלה. וזה היופי, וזה הקושי.
אנו בהחלט עומדים מול שינויים ועלינו, לעמוד מוסרית ודמוקרטית במשימה לא פשוטה של החלטות.
בעיקר בשעות מבחן כמו זו בהן פנינו מתגלות מול מראה משובשת, ואנו לא עומדים במשימת המבחן.
מהו מקומו החשוב והלגיטימי של המיעוט.
בראשית ברא אלוהים את השמיים… הצהרה מחייבת ואבסולוטית? או, שבא המדע האנושי ויאמר אחרת? שתי גישות אבסולוטיות ולנו הבחירה.
הדבר הגרוע ביותר שקרה זו הקריעה שבינינו.
שיקומו מנהיגנו וירגיעו את שני הציבורים המתנגחים, לא דרך ספירת קולות של כמה חסר אלא של מילוי התכנים וטהרת הדו שיח. גם אם יש כאב בטן.
באהבה לאנשים ולקהילה,
עמליה
Share this post
כתבת יפה מאוד והעלת נקודה חשובה לדיון. כמובן צריך להמשיך לחיות יחד בלי להגיע לנתק. אין שני מחנות. יש אנשים שיש להן דעות שונות וצרכים שונים .זה לא עושה אותם טובים או רעים .
עמליה כתבת יפה ,בחוכמה ,בכנות ובאומץ לב,
אנחנו כחברה התמודדנו והתגברנו על המון קשיים ומשברים.
וכולי תקווה שנעשת כחברה ונזה מלוכדים ומחוזקים גם מזה.
חומר למחשבה
זה לא פשוט עמליה וכן, הבטן כואבת. איני יכולה שלא להחזיר אותך אל היום הפרובלמטי, "היום הקובע" שתילי תילים של מילים כבר נכתבו עליו, וכל כך למה? כי בין מסמני ה"וי" על משבצת הנגד היו משפחות שזכו מן ההפקר, כך אני חווה את תקנון הקליטה שיצר פה פערים, עיוותים ומצבים אבסורדיים, והרי הם "מסודרים", בן אחד בנה בהרחבה, בן נוסף ירש את בית הסבים, "אחרינו המבול". ובין מסמני ה"וי" גם נכדים שהוריהם לא חיו פה יום אחד בחייהם הבוגרים, ובזכות סביהם שהאריכו ימים בנו את ביתם אצלנו, והם באמת ובתמים חביבים עליי, אך היום יש להם לא רק בית כי אם גם זכות הצבעה ובמחי "וי" אחד הם קובעים ש"י" ו"י" ועוד "י" ו"ע" ו"ג" ו"נ" ו"ש" ו"ח" ועוד המון "אותיות", צעירים טובים כמותם, שנולדו פה, בעלי משפחות שבחלקם חיים פה שנים, בחלקם זה מקרוב באו ובחלקם גרים ב"עוטף גח"א" ,עיניהם כלות וגם זכותם לבנות ברורה כשמש, ובכן, הם קובעים כי כל אלה "יישארו ברצון", שעה שבשעתו, כך נאמר לי, חתמו בדעה צלולה על מסמך המיידע אותם בדבר תשלום עתידי על מגרשם. זו יכלה להיות שעתם היפה של הנכדים ושל משפחות "היום הקובע", קבלנו זכינו, נתמוך ונאפשר בנייה לבנים נוספים. בוודאי איני מזלזלת בסכומים. גם עליי כבד העול. אהדתי והבנתי נתונות בלב שלם להורים ולבנים שידם אינה משגת אפשרות לבנייה ובוודאי לאלה שלמצער אינם הורים, התנגדותם, אם הייתה כזו, מובנת. אז כן עמליה, הדמוקרטיה מייצרת לעתים עוולות, וכן, הגלולה מרה היא ותקועה לי בגרון. לא פשוט.
הי רעיה,
לבי היה ועודנו איתך לכל אורך הדרך.
עם זאת, אבדת אותי באמצע התגובה שלך כשציינת את הנכדים ובמיוחד אלה שהוריהם לא חיו כאן מעולם.
אז אולי נעשה סדר בהיררכיה שאני שומעת?
יש בני קיבוץ שבנו על זכות של הסבא/סבתא והם נגיד בסדר…
ויש נכדים שבנו, שהוריהם נולדו בקיבוץ ועזבו ואבוי… זכו לכך שסבתם היקרה חיתה ביום הקובע (כמה יש? 4-3?).
ויש ברמה נמוכה מתחת, הנכדים שציינת שהוריהם לא גרו בקיבוץ והם זכו לגור בקיבוץ (כמה יש כאלה - 4-3?).
והם דווקא אלה שלדעתך הצביעו נגד?
ודרך אגב, רם בן זוגי היקר טוען שהוא בכלל בתחתית ההיררכיה כי הוא בעל של נכדה…
אז אכן נעשו כנראה טעויות לאורך הדרך ואין אני באה לבקר את הדרך כי גם נעשו הרבה דברים טובים שהביאו את הקיבוץ להיות המקום המדהים הזה.
אני בהחלט מבינה את הגלולה המרה…
אבל אנחנו כאן לא בחסד אנחנו בזכות. הזכות של הסבים שלנו. ומצטערת אני לא מתכוונת להתנצל על זה.
ולמרות מה שאמרתי את יודעת שחיבתי נתונה לך, ואני מקווה שיגיע היום במהרה שהבנים (והבנות) יבנו גם בקיבוץ.
היידי יקרה מאד, דשנו לאין סוף בתקנון הקליטה וכמו שאמר מישהו: "כולנו לא הבנו את פרטי השלכותיו ביום ההצבעה ונדמה לי כי גם הוגיו ויוזמיו לא הבינו אותן, שאם כן הבינו, טעו בגדול".
קצרה היריעה וגם כוחותיי מלהכנס כעת לפרטי דעתי. רק אוסיף ואחזור על הטיעון העיקרי בדבריי, כי יכולנו לצפות ליותר רוחב לב מצד הנהנים מתקנון הקליטה שכה הטיב עמם, ושבהצבעתם, היו מאפשרים המשך הבנייה שהיא כה גורלית לבני משק רבים.
בשבילך היידי, שאת יקרה ללבי, ולא פחות בשבילנו, אני שמחה עם התקנון שאיפשר הגעתך והגעת עוד רבים וטובים לכאן, אך עדיין אמשיך לחשוב כי נעשו בו טעויות. הלוואי ובהצבעה החוזרת תשפיע דעתי לפחות על חלק מהמתנגדים ונוכל לבנות ולקלוט עוד בנים שזכותם לבנות את ביתם פה, קיימת ושרירה
רעיה שלום,
בין השורות של הדברים שאת כותבת נראה כי את מצפה מ"הנכדים" כמו היידי ואחרים להצביע אוטומטית בעד כל דבר רק כי הם זכו, כמו רבים אחרים מקרבנו, להינות מחוקי המשחק שאתם, קבוצת ה 400, קבעתם. נראה לי שלהאשים את קבוצת "הנכדים" שלא גרו בקיבוץ בתוצאות ההצבעה זה גם מאוד לא הוגן בעיני וגם קצת לטמון את הראש בחול ולהתעלם מקבוצות רבות אחרות שנהנו גם הן מתקנון הקליטה.
הנכדים הם חלק מאתנו וצריך להפסיק להתייחס אליהם כאל קבוצה נפרדת שצריכה כל הזמן להגיד תודה על הזכות שהם קיבלו כאן ולהשתחוות בפני אלה שפתחו להם את הדלת. אפשר להמשיך להתווכח על צדקת ההחלטה ההיא, אבל כמו שכתבת, זה כבר לא רלוונטי. ההתייחסות הספציפית לקבוצה זו לא תורמת, בעיני, לקידום השיח ולפתרון הסיטואציה.
הי תום,
פנייתי הייתה ועודנה אל החברים שתקנון הקליטה הטיב עמם בהיותם שייכים לקבוצת "היום הקובע", על פי תקנון קליטה שפתח פה פערים חברתיים שקשה לקבלם, וזה כולל, מה לעשות, גם את הנכדים.
איני מצפה כלל להצבעה אוטומטית בשום עניין, נהפוך הוא, מצפה להצבעה רגישה, מתחשבת, הגונה. כפי שכתבתי בתגובתי הראשונה, זכינו, קבלנו, התקבלנו, נאפשר גם לאחינו ולחברינו שטרם בנו.
נראה לי שיש כאן ערבוב בין כמה דברים. אסביר
1. החלטת הקיבוץ בדבר שיוך נכסים, מאידך, מתן מענה (שאיננו בהכרח עונה על ההגדרה של השיוויון או "צדק) למשפחות גרעיניות שהוריהם נפטרו בטרם היום הקובע.
2. החלטת הקיבוץ לאפשר לכל מי שהיה עודו בחיים ביום הקובע ולאחריו, הן להוריש את ביתו והן לזכות ולקבל "זכות" לבנייה בהרחבה.
3. תקנון הקיבוץ והסדרי הקליטה המשלימים/נוספים (שנת 2010, שנת 2013).
4. הסכמי הקבלה לחברות (זכה לכינוי חדש- "הסכמי הקליטה").
סיכום:
קשה להתווכח או לחלוק על דבריה של רעיה, מאידך, הציבור הצביע וקבע (גם אם לא הבין (עולם כמנהגו נוהג…, יש לכם Déjà-vu ?) ואפשר גם לנכדים, נינים וכו' לקבל זכות לבניה בהרחבה, כך שאף עם זה לא ניתן להתווכח (לכל הפחות ברמת התקנון של הקיבוץ).
כנראה שאת הנעשה יהיה קשה להשיב, אך ניתן למצוא פתרונות, שלא בהכרח יהיו מקובלים על כולם, אך אולי יביאו לשינוי וחשיבה אחרת.
יאיר
בואו כולנו, ניקח נשימה עמוקה ונקשיב לאיש החכם הזה…
המקום שבו אנו צודקים / יהודה עמיחי
מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב
המקום שבו אנו צודקים
הוא קשה ורמוס
כמו חצר
אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרת, כמו חריש
ולחישה תשמע במקום
שבו היה הבית
אשר נחרב
בשיח שפתחה עמליה נחשפים שני דברים עיקריים: קודם כל, שיש כאב רב אבל גם אי הבנה בעטיין של ההחלטות שהתקבלו בקיבוץ לגבי מהלך השיוך. גם הצוות הכי מוכשר לא יכול להביא החשבון ולנסח בתוך הזמן הדי קצר שניתן לו החלטות "נכונות וצודקות" שבסיכום כללי יסבו הכי פחות צער לכול. אבל, כל עוד גבעת חיים מתקיימת כאגודה שיתופית, לא נראה לי שיש החלטות חסרות תקנה. גם אם יש דברים שמעוגנים בחוקי המדינה, עדיין יש דרכים לתקן.
יש גם בעיה בתפיסת הדמוקרטיה – שמעיקרה איננה רק מספר הקולות בהצבעה אלא הצורך שלא לפגוע גם במיעוט. האוקסימורון של עמליה – המיעוט זכה ברוב – כמובן אין לו משמעות. המיעוט רק הצליח לעכב או לעצור את ההחלטה בשל מספר הקולות הגבוה שנדרש לה. לכן יש מקום לשינוי סעיף זה.
על "זכויותיהם" של חברים שהלכו לעולמם כבר כתבתי בעבר. זה ממש מהלך עקום – למנוע ממשפחות החיות בקיבוץ הכנסת בן ממשיך ולאפשר זאת כביכול לאנשים שכבר אינם חיים, ושבניהם בחרו לא להמשיך את דרכם. מנקודת ראות כזו אין שום משמעות ל"יום הקובע".
עקום גם לבקש מחברים – וזו הסיבה שהצבעתי "נמנע" בסעיף זה – להצביע על "כל מיני…", גם אם אלה פורטו בדפים או באתר או בכל מקום אחר מחוץ לדף ההצבעה.