פוסטר של רבין, צילם חגי דור
עשרים שנה ועדיין יש לי כאב עמום בארובת העין.
ב-2.11.95 יצאתי לרגילה. זה היה יום חמישי. שנאתי אז את חברון על שלל שבטיה ותבערותיה הפנימיות. שנאתי את הריח של הקסבה, את זעקות המוות של הגמלים מבית המטבחיים עמוק בלילה, תיעבתי את משימות השיטור שהוטלו עלינו, חיילים צעירים, ואת המתח התמידי בין הישוב היהודי לפלסטינאים המקומיים. אלה בדקו את מידת הסבלנות שלנו והציקו לעוברי האורח המקומיים, ואלה זרקו עלינו מכל הבא ליד. אבנים, בקת״בים.
שנאתי את הכל. את התה המתוק שנועם פדרמן הביא לנו בחיוך לסיורים לא שתיתי. הייתי חייל שבוז. כ״כ שבוז שכנראה עשיתי קצת שטויות והייתי אמור לעלות למשפט (לא זוכר על מה אפילו) אצל מח״ט הגזרה. אחד, בני גנץ. כ״כ שבוז שקניתי לראשונה בחיי קופסת סיגריות. מרלבורו לייט, 12 שקלים בתחנה מרכזית ירושלים.
אבל יצאתי לרגילה וזה היה איזה אופק להביט אליו ולנשום ממנו מלוא הריאות.
כשהגעתי הביתה בצהרי חמישי נפלתי לתרדמה ארוכה עד יום שישי. שוכח ומדחיק את מראות וריחות עיר האבות.
האמנתי מאד ברבין. אהבתי אותו. יונתן הנכד שלו שירת איתנו ותמיד רציתי להגיד לו שימסור לסבא שהחייל השבוז מחזק את ידיו. לא אמרתי. לא יודע למה.
בליל שישי ה-3.11.95 השתכרתי מאד במועדון הסגול שהיה אז בשיא תהילתו, כי ככה עושים חיילים שבוזים שמבקשים להדחיק. הקאתי ברחבה של חדר האוכל. איכשהו התגלגלתי אל חדרי ושקעתי בשינה עמוקה. בשבת ה 4.11.95 התעוררתי בצהרים ותכננתי לנסוע בערב לעצרת השלום בכיכר מלכי ישראל. אבל הגיע חבר מהצבא לבקר ואיכשהו נכנסנו להתגוששות ידידותית שכזו, כמו שילדים בני עשרים עתירי אנרגיה עושים לפעמים. מתחילים בכאפות חבריות וממשיכים בצחוק למבחני גבריות מטופשים, ״למכות בצחוק״. סיימתי עם פנס בעין. הוא עם ברך מנופחת. ממרחק הזמן ניצול שעות הפנאי שלי אז, נראה כיום כמטופש במקרה הטוב. שמתי קרח וחזרתי לישון. עם ערב כשהתעוררתי הבטתי במראה והחלטתי שלא אסע לעצרת. העין היתה נפוחה וסגולה.
כאב לי הראש. כיביתי אור וצפיתי בכדורגל. יורם ארבל שידר את מכבי חיפה נגד בית״ר. נגמר תיקו שתיים. אח״כ ארבל שידר את ״הדקה ה 91״. ואז הקרין ערוץ 2 הצעיר את ״אסקימו לימון״. כמה דקות לתוך הסרט חזר פתאום יורם ארבל למרקע והודיע שירו בראש הממשלה. ואחר כך אהר׳לה ברנע, ואיתן הבר ״וממשלת ישראל מודיעה בתדהמה״ ואחר כך הרגילה הכי מחורבנת ועצובה שהיתה לי.
ושוב חברון ששנאתי ביתר שאת, והכאב הזה, העמום, בארובת העין, שמתחדד בכל ארבעה בנובמבר כבר עשרים שנה.
דואר 2015, חבר אתה חסר
רבין בועידת התקם, 1985 גבעת חיים
Share this post
כמו בכל שנה, לי כואב הלב בתקופה הזו. ממש נמחץ עד דמעות… ועכשיו בני בן משרת בחברון, מפריד בין הניצים חדורי המוטיבציה הדתית… ולי כואב הלב. כואב כי רבין היה תקוה וכרגע היא איננה. נעלמה יחד איתו. כמו שאמרה חוטובלי ב"גב האומה" לליאור שליין: אנחנו מנצחים וננצח!.. ועמוס גיתאי, בסרטו על רבין, התקווה מתה לגמרי… והרשה לי תיקון אחד, יזהר. בערב ההוא, ב5.11.05, הוקרן "קרוקדיל דנדי". הבלתי מנוצח… עם שורה שרצה למעלה: מיד נעבור למבזק חדשות מיוחד…..
אין ספק שרבין חסר מאד,
במיוחד לאור האירועים האחרונים גם בתחום הטרור העולמי הטרור בארץ אבל לא פחות לאור המצב המשפיל הימין שבא לביטוי בכנסת ועל גבי מסך הטלוויזיה בכל הזדמנות. הדבר בולט במיוחד עקב חוסר אלטרנטיבה לאופוזיציה כשאנחנו רואים ושומעים את חברי הכנסת מהימין אנחנו לא מופתעים ויודעים שליבם ופיהם שווים ולנו נותר להתמודד עם המצב ללא מנהיגות "נושכת" אמיצה ומובילה לשינוי. שני אירועי משבר היסטוריים משפיעים אלי ועל רבים בחברה הישראלית. הראשון מלחמת יום הכיפורים שבאה אחרי מצב של יהירות ושאננות של מנהיגינו שבאה אחרי האופוריה של מלחמת ששת הימים. האירוע השני רצח רבין שהיה תוצאה של הסתה מתמשכת.