מוטב מאוחר, אפשר לומר על הראיון המפורט עם אייל ניסן, שהתקיים ערב  ההחלטה על הארכת כהונתו לשנה חמישית. בעיקרון, רצוי היה לקיים ראיון כזה לפני שמקבלים אדם לתפקיד כה חשוב בקיבוץ. נקווה שזה יהיה הרף לקראת בחירת הבא אחריו.

מכל דבריו של אייל בראיון,  היתה קשה לי תשובתו לשאלה בדבר הפנסיה והפנסיונרים וההשתלחות שלו בהתארגנות "פנסיה בראש", ארגון שנאבק, ללא הצלחה בינתיים, לשמירת רמת חייהם של הפנסיונרים בתנועה הקיבוצית. מעבר לשאלה מה עניינו של אייל, שנשכר לנהל את קהילת גח"א, להצטרף להתארגנות פנים-תנועתית כדי להגן על "יכולתם" של קיבוצים אחרים, נושבת מדבריו רוח, המנשבת קשות בתנועה הקיבוצית כולה,  שהעלתה בזכרוני את הסיפור "קערת העץ",  על הסבא שתש כוחו לעת זקנתו, והושיבו אותו לאכול בצד מקערה עשויה עץ, כדי שלא ישבור את צלחות החרסינה העדינות ולא ילכלכך את השולחן המהודר של המשפחה. גם כשמסכימים שרמת הפנסיה הנומינלית בגח"א – נומינלית, כי היא לא מביאה בחשבון את רמת ההכנסות ורמת החיים הכללית בקיבוץ – לא נמצאת במקום נמוך במיוחד בדירוג התנועתי, הרי ידוע שהעוני, ובייחוד תחושת העוני, נקבעת לא רק על פי מה שאדם מקבל, אלא בעיקר מה שמקבלים הסובבים אותו. כשלכולם יש מעט, גם מי שאין לו מרגיש פחות עני. כדי להוציא את הרוח מלשונות רעות אני רוצה  לציין, כי "מזלנו"  של פטר ושלי גרם, שאנחנו  לא צריכים להסתפק בפנסיה הקיבוצית, אבל זה לא משנה את הדברים מטיבם.

מפריע לי במיוחד השימוש במושג "יכולת הקיבוץ", כאילו היא המונעת את הגדלת הפנסיה.  זוהי זריית חול בעיניים. מי וכיצד יכול לקבוע מהי "יכולת" הקיבוץ? יכולת היא מושג בלתי-מדיד וגבולותיה מאד ניידים  (כמשתמע מאותה עצה  ספורטיבית: תתחיל בכל הכוח ולאט לאט תגביר). יכולת איננה משהו מוגדר, סכום מסוים; הסכום שאמור להיות מחולק לפי הצרכים השונים. אם מדובר על יכולת, הרי זו יכולתם של המחלקים, של הנהגת  הקיבוץ, להתמודד עם קבוצות  האינטרסים  השונות הדורשות את חלקן בעוגה מצד אחד – להחליט, למשל, מה חשוב יותר, סלילת כביש או שמירת רמת החיים של הפנסיונרים (או קבוצות חלשות אחרות) – ומצד שני, היכולת להגדיל את העוגה כולה, את הסכום העומד לחלוקה; למשל, על-ידי הגדלת גביית מסים פרוגרסיביים. היכולת של הקיבוץ לתת איננה נתון סטטי, אלא תלויה גם ביכולתו לדרוש יותר השתתפות מבעלי ההכנסות הגבוהות (אלה  המכונים בשיח הציבורי "בעלי היכולת") כדי  שאפשר יהיה לספק יותר את צרכיהם של מעוטי היכולת. זוהי למעשה אותה שאלה שעליה נאבקת מחאת האוהלים נגד ועדת טרכטנברג –  זו דורשת להגדיל את עוגת התקציב כדי לענות על הצרכים החברתיים, וזה עושה הכל כדי לשמר את מסגרת התקציב. ודרך אגב, האם זה לא קצת  מוזר שעל "יכולת הקיבוץ" לתת יותר לפנסיונרים נאבקים אנשים,  שלקיבוץ יש יכולת לשלם להם שכר גבוה כמעט פי עשרה מהפנסיה (ושגודלו חסוי בפני החפ"שים, שגם מכיסם הוא בא).

גם הוצאת הפנסיה החוצה מן המערכת (והפקדתה בידי חברת גמל, שעניינה לעשות רווחים  מכספנו ולאו דווקא רווחתם של המפקידים, וכבר גזלה מהם  מאות שקלים בחסות חוק-מדינה) שאייל מברך עליה, האם  נועדה אכן לא להעיק רק על התקציב השוטף,  אלא גם  על מצפונם של אלה המחליטים שלקיבוץ "אין יכולת" לתת יותר לפנסיונרים. מהדהדת כאן התפיסה  שהפנסיונרים, שאינם מייצרים עוד הכנסה (גם זאת בחלקו בגלל החלטה שנויה במחלוקת), הם נטל על הקיבוץ; שוכחים מי הקים בעמל מפרך ובתנאים שהצעירים היום אפילו לא מביטים לעברם – ותוך ויתור על השקעת חלק מפרי עמלם בהבטחת רמת חייהם לעת זיקנה – את הנכס הזה, הקיבוץ, שכולם עכשיו נהנים ממנו. האומנם עשו זאת רק נערים בני 14 שעבדו כמו שני מבוגרים???

בסיפור על קערת העץ, שהיה פעם מאושיות החינוך הקיבוצי, ההורים, הרואים את ילדם  הקטן מגלף למענם קערת עץ כדי ש"כשתהיו זקנים אאכיל אתכם ממנה, כמו שאתם עושים לסבא", מבינים את הלקח וממהרים להחזיר את הסב לשולחן  ולצלחת החרסינה. אבל היום כנראה כבר לא מלמדים את הסיפור הזה.