יום שישי בבוקר בסביום: "מפגש עם הפנסיונרים – ארוחת בוקר והרצאה קצרה עליך ועל עיסוקך, כדי שהחֵברה יכירו אותך". כך אמרה לי דבורה הדר, כשהזמינה אותי למפגש.
אך לספר על עצמך זה לא מעשה פשוט…

הגעתי, ואפילו הבאתי תמונות וסרטונים להמחשה:
שמי חגי יבין, בן 39, נשוי לשרון ורדי ואב לעוז ואיתן בני השלוש ולצ'אק הלברדור האלמותי.
נולדתי וגדלתי בירושלים. לאורך שנות התיכון לא הייתי תלמיד למופת, לאמיתו של דבר לא הייתי תלמיד כלל. למדתי את שאהבתי. זה הסתכם פחות או יותר בכימיה ומתמטיקה. בשאר המקצועות הייתי משוטט ברחבי בית הספר, בשכונה ובהמשך בכל העיר.
במהלך שירותי הצבאי נשלחתי לקורס חובשים. אני זוכר את עצמי יושב בכיתה במשך שעות ופשוט מקשיב בשקיקה מבלי לאבד ריכוז. לאחר השחרור ולאחר מאבק לא קטן להתקבל ללימודי הרפואה, התקבלתי לפקולטה בבאר שבע.
עכשיו פאוזה קצרה, לתאר סיטואציה שכיחה בקרב צעירים בגילאי 23-26. מדובר בתקופה בה מנסים להחליט על אפיק בחיים. מה לעשות כשנהיה גדולים? חלק בוחרים באוניברסיטה וחלק במקצועות חופשיים כאלו ואחרים. אחרי הבחירה רובם חשים הקלה עצומה, שהרי כבר לא צריך להתלבט, אני כבר מקדיש את עצמי לכוון מסוים…
לאלו שבחרו רפואה, כמוני, יש לזמן קצר אשליה שהם אחרי אותו צומת. אבל אחרי לימודים של שש שנים ועוד שנת סטאז', אתה מוצא את עצמך שוב באותה נקודה – "מה אעשה כשאהיה גדול?". הסיבה די פשוטה- עולם הרפואה הוא כה גדול ומכיל תחומים שונים פרט לרפואה – הייטק, חברות תרופות ועוד.
ונניח שהחלטת להמשיך כרופא, אז מה עושים – גינקולוגיה? ילדים? כירורגיה כללית וכ"ו.
אחרי לבטים רבים החלטתי לבסוף ברפואה פנימית. אנסה להסביר בקצרה מה היא רפואה פנימית. למחלקות הפנימיות יצא שם רע בארצנו עם דימוי של מחלקות הוספיס ואין הדבר רחוק מהמציאות או מהמקצוע. פנימאי הוא רופא דיאגנוסטיקן. כלומר, מהלך עבודתו כולל הקשבה לתלונות החולה, ואז בדיקה מכף רגל ועד ראש, לאחר מכן הוא בוחן את בדיקות המעבדה ולבסוף… חושב! כמו בלש, תפקידו עכשיו לחבר בין הנקודות השונות ולנסות להבין מה האבחנות האפשריות לאותו חולה, מה סביר יותר ומה פחות. לפי מסקנותיו, אותו פנימאי יחשוב כיצד יש להתקדם במישור האבחנתי – משמע, בדיקות שיוכיחו אבחנה אחת על פני השאר, או במישור הטיפולי, כאשר בחלק לא קטן מהמקרים עקב מצב קשה של החולה, קודם עושים ואח"כ שואלים. כלומר, קודם מטפלים ורק אח"כ מבינים במה.
התמחות בפנימית אורכת ארבע שנים מאוד קשות, במהלכן אתה נמצא בלחץ עבודה בלתי נתפש. תוך כדי מנסה ללמוד ולחזור על חומר אינסופי, אם זה לגבי מחלה של חולה שלך או לחילופין לקראת מבחנים לאורך ההתמחות. לזה יש להוסיף 5-6 תורנויות של 26-29 שעות, שבהן לא ישנים (לרוב גם לא מצליחים באמת לאכול או להתפנות), ופשוט מגיעים למצב גופני ונפשי קשה מלתאר. במהלך ההתמחות בפנימית, עקב אופיו של המקצוע, ישנה חשיפה למוות ולשכול. רבים המקרים בהם אתה מול משפחה, ילדים, בני זוג ולצערי לפעמים גם הורים, ובפיך בשורת איוב על אובדן היקיר שלהם. בחלקם, המוות צפוי ומתקבל כמעין הקלה שהסבל של החולה נגמר. במקרים אחרים המוות פתאומי, ואז הבשורה קשה מנשוא עבור בני המשפחה. תחושת השיתוף והאמפטיה עמם, כמובן, משתנה ממקרה למקרה אך תמיד משליכה על הנפש שלך ומתורגמת לחיי היום יום.
מקרה אחד שזכור לי, היה זמן קצר אחרי שילדי נולדו. הייתי תורן בתור סניור מיון – המתמחה הבכיר במיון, שבערב ובלילה מהווה מנהל המיון והאחראי לחולים המסובכים יותר. לקראת השעה חצות מד"א הודיעו לנו שהם מגיעים עם בחור צעיר בן 42, תוך כדי החייאה ממושכת. לאחר עשר דקות הצוות נכנס לחדר הטראומה שלי, ואני תופס פיקוד על ההחייאה. אחרי תשאול קצר של הסובבים, אני מבין שמדובר בבחור צעיר נשוי ואב לשניים, פועל בניין מהמשולש. לא אכנס לפרטים הרפואיים המסובכים, אספר רק שביצעתי החייאה במשך יותר משעה, כולל טיפולים מתקדמים מאוד. החייאה של איש צעיר הוא מעמד מאוד קשה, בטח ובטח כאשר אתה מבין שרוח הקודש לא ממש מעודדת את הצד שלך…
תוך כדי ההחייאה במיון, מגיעים קרובי משפחתו. מדובר במשפחה ענפה ועד מהרה במיון היו
כ-50 במספר. עכשיו כלל חשוב לחיים – כשאתה יודע שהחייאה לא תלך לכוון שאתה רוצה – תצא לדבר עם המשפחה, תעביר להם את התמונה העגומה, תן להם הכנה לקראת הבאות. כמה שניתן להכין. בשלב מסוים, יצאתי לדבר עם המשפחה (לא לדאוג רופא אחר המשיך עם מאמצי ההחייאה). אחד מאחיו היה אח בטיפול נמרץ ולכן הבין מיד את התמונה ובאצילות אדירה סימן לי שיתחיל להכין את המשפחה לרע מכל. כעבור זמן קצר קבעתי את מותו.
ואז הגיע שלב קשה נוסף – לספר למשפחה. הדבר היה כבר ברור להם אבל קריאות הזעקה של אמו לא היו פחותים בעוצמתם. לאחר כעשר דקות אביו הגיע למיון, ואת החלק הבא לא אשכח אף פעם, ותמיד כשאזכר ברגעים אלו תחושת מחנק תעלה בגרוני – עמדתי מול אביו של החולה ואמרתי לו בפשטות – "הוא נפטר, הוא מת" ובאותו רגע הרגשתי את הכאב האדיר של אבא שמאבד את ילדו. הזעקה המצמיתה של האב ובכי התמרורים לאחר מכן חדרו לנפשי, ומיד טלטלה אותי המחשבה על איבוד אחד מילדי. נחרדתי ונעצבתי קשות.
טוב, קצת נסחפתי בסיפור. אז זו התמחות בפנימית.
בחלוף ארבע שנים, אתה תחת האשליה שהגעת למנוחה ולנחלה – אתה הרי רופא מומחה. אבל גם עכשיו, אחרי 11 שנים בתהליך, חוזרים לשאלה הנצחית – "מה ארצה לעשות כשאהיה גדול?". כן, כן.
תחום הפנימית, למעשה, מהווה את השער למקצועות ולהתמחויות "על" רבות ברפואה, כגון רפואת ריאות, נפרולוגיה (כליות), מחלות זיהומיות ורבים אחרים. תזכרו שבכל פעם שאתם פוגשים המטולוג, נפרולוג, רופא ריאות, קרדיולוג ומומחים אחרים- כולם פנימאים קודם כל, ורק אח"כ המשיכו הלאה להתמחות נוספת.
אז שוב חזרתי לגיל 23 וחשבתי מה ארצה לעשות כשאהיה גדול?
עוד משנות לימודי הרפואה, רפואת הלב, קרדיולוגיה, ריתקה אותי מאוד. תחשבו על האיבר הזה- סך הכל משאבה. למעשה שתי משאבות מחוברות (הלב מורכב משני צדדים שעובדים במקביל כשתי משאבות בטור). הלב פועם 60 פעימות בדקה, 3600 פעימות בשעה, כ 110 אלף פעימות ביממה, מעל 40 מיליון פעימות בשנה וכך כל החיים. לעולם לא יהיה בין שני הצדדים חיבור. בכל דקה הלב הימני דוחף הלאה כחמישה ליטרים ובדיוק על רמת המיליליטר – כך גם הלב השמאלי. בין שני הצדדים לעולם לא יהיו הבדלים בכמות הדם שהם דוחפים החוצה, וברגע שאחד ייכשל בתפקידו השני מיד ייכשל אחריו. מדובר בתחום מרתק שנמצא בקדמת הרפואה, מבחינת מחקר וטכנולוגיה. בתחום זה ניתן לשלב מחשבה עם צורך בעבודת ידיים וביצוע ניתוחים כגון צנתורים או השתלות קוצבים.

גם תחום זה מחולק לתחומים שונים – רופאים מצנתרים שנלחמים בהתקפי הלב, מומחים להפרעות קצב ולקיצוב הלב מבחינה חשמלית, מומחים להדמית הלב, מומחים בתחום אי ספיקת הלב ובכלל זה לב מלאכותי והשתלות לב ועוד רבים. כן, עדיין לא סיימתי עם אותה שאלה שרודפת אחרי כבר 14 שנים. שרון כבר צוחקת עלי שאני מגיע שוב לצומת האינסופית הזו של חיי. אבל הפעם אני חושב שזה הביקור האחרון שלי.
בסוף הפגישה בסביום הבאתי מספר דוגמאות מחיי היום יום שלי כקרדיולוג עם האתגרים הניצבים בפניי בזמן התמחות בטיפול נמרץ לב, וקבלת החלטות בזמן תורנות כשאתה לבד בשטח. לצערי קצרה היריעה מלהביא דוגמאות אלו בכתבה הנוכחית, ובחרתי כן להביא את עיקר המפגש.
אני אסכם שבמהלך חיי המקצועיים בחרתי לרוב את הנתיב הקשה והתובעני יותר אך בחרתי את שליבי הכווין אותי אליו, ועד כה אין בו חרטה.

נעמה שילה, פרויקט צביעה מתחם לב הזה"ב