התאזרחות קליה

מתוך הדברים שכתבה דבורה לשם לכבוד 40 שנה לקיבוץ קליה (הקיבוץ לחוף ים המלח, שאומץ על ידי גבעת חיים איחוד)

הייתי שם שנה אחת, וזו הייתה אחת מהשנים היפות בחיי.

קייץ 73.

גרעין א' מגיע לגבעת חיים, ופתאום יש משב רוח אחר בקיבוץ. גרעין של צעירים מלאי הורמונים ואידיאלים מסתובבים בינינו. התחלנו להכיר: דני ברייט בבריכה – חתיך הורס, גבי פלקסר, רענן מציל, שי גנן, צביקה, דואי וצחי בכותנה. רוני שטרן. והבנות של הגרעין פוזלות אל עבר בני הקיבוץ.

איזה קיץ מעניין.

ואז מגיע אוקטובר הארור של 73. הבנים מתגייסים לצה"ל, בנות גרעין א' נשארות בקיבוץ. בני הקיבוץ הגדולים מגויסים, ואז בנות גרעין א' מתחילות עם עם החברה שלי… ירון דרייפוס עם גילה, אביגיל עם מיכאל, פונלה עם יאיר, ועוד אהבות נסתרות. ואני כל המלחמה מתכתבת עם רוני שטרן שיש לו את הכתב הכי יפה בעולם וכושר ביטוי נפלא.

ב-73 אני בכיתה י"ב ומתגבש בקרב החברה הרעיון לצאת לשנת שירות בקליה.

והנה אנו יוצאים לקליה.

"חיידק" קליה

בסוף י"ב אחרי 18 שנים בחממה הקיבוצית ה"ייקית" – פתאום מתרחש מפגש עם עולם שבו הכל אפשרי.

ספטמבר 74 – ביום הראשון רענן בא לקחת את ערה שפע (היום דניאל) ואותי כי עוזי לס אמר לי שאני צריכה ל"הכין את הרקע החברתי" (הוא קצת ביישן), והוא נשאר לעבוד עוד קצת בהודיה בגבעת חיים והגיע אחרי חודש.

(החתיך ההורס שהבנות ממחנה העבודה ישנו לילות שלמים מתחת לחדרו…)

היום הראשון חרוט לעולמי עד.

הגענו לקלייה הישנה למבנה ההיאחזות, והחדרים הטובים היו תפוסים. רוב החברה גרים ב"הילטון" (מושג ידוע בין יוצאי קליה). בבית הסוכנות יש עוד כמה חדרי בנים שאז עדיין לא ידעתי כמה יהיו משמעותיים לגבי…

ולנו, ל ש.ש., נשארה איזו "רכבת" מזמן הלגיון הירדני, מוזנחת ועזובה מול בית האריזה של העגבניות.

בחדר הקיצוני גרו ספי זל, וגולה. אחר כך גם אודי אשרוביץ הצטרף, ומאז נשאר האיש היקר הזה חבר טוב שלי מגדל החזרת הגדול בארץ מכפר ביאליק.

עשינו סיבוב, האמת, היינו קצת בהלם. סידרנו את החפצים בחדר כשהחלונות שורקים והדלת לא נסגרת.

רענן בא לקחת אותנו לארוחת ערב בחדר אוכל של ההיאחזות , ושם עוד הפתעה הזויה – נחמן פרקש מסתובב בחדר אוכל ואיתו פומה שגנב באותו בוקר מגן החיות בתל-אביב… לאחר א. הערב, כשאני רוצה רק הביתה – "הקפצה", כי נחמן היקר החליט לעשות טיול עם הפומה בכביש המערכת .

ואז התחילה ה"מציאות" – מתחילים לעבוד ולהכיר את האנשים.

אני מצטרפת לעבודה בפרחים. גידלנו סייפנים ואחרי זה כל הזמן גוייסנו למיון עגבניות. אדום בעיניים – חולמים וחושבים עגבניות.

ואחרי שבוע מתחיל הרומן עם צביקה שנמשך שלוש שנים.

בסופי שבוע מבלים בעיר הגדולה תל-אביב והעיר הפחות גדולה – פתח-תקוה. בדרך כלל בימי שישי יוצאים יחד עם דואי וצחי וחברה מ"נוה-עוז", ובשבת כדור-רגל, הפועל פתח-תקוה (נשים נכנסו חינם). לפי התוצאה, כך הבילויים במוצ"ש.

ובערבים בקליה נוסעים ליריחו, יושבים בבית קפה עם ריחות היסמין, מסתובבים בגן-עדן הזה כאילו זוהי "בירתנו". מטיילים המון באזור, בנחלים, בואדי קלט, בעין גדי, מצפה שלם, מצדה, פשחה (כולל רחצות ליליות).

מרגישים "מלכי העולם". כולם "מרכזי משהו" – ענפים, ועדות… וההורמונים משתוללים. המון זוגות באוויר.

אחר כך עברתי איתם להאחזות בקליה החדשה בנוף בראשית קסום כל כך. כשהתגייסתי לצבא היה לי ברור שאני מבקשת להישאר באזור ואכן נשארתי בתור פקידה פלוגתית של גרעין ג' בשריון.

קיבוץ קליה – קם לתחיה ים המוות (לשם קליה פירושים שונים)

ומאז כבר 40 שנה קליה זה זיכרון, קליה זה החברויות הכי יפות, קליה זו אהבה ראשונה, זה גיל 18, קליה זה קיבוץ יפהפה ומשגשג, משהו נוסטלגי שכיף להתגעגע ולהיזכר. עברו ארבעים שנה לא להאמין,

אני רוצה להגיד תודה מיוחדת לבני גרעין א' ו- ב' (וגם ג') שתמיד נתנו לי את ההרגשה הכי טובה, כאילו שגדלתי איתם ופתחו לי ללא ידיעתם המון שערים בחיים.

המשפחה שלי תמיד אומרת לי "היית שם רק שנה אחת וסיפורים יש לכל החיים."

אז כן, קליה זה לכל החיים ונותן המון-המון טעם בחיים.

ועל חוויות קלייה בגבעת חיים

מתוך בתוכנו 1973: