ירח מלא וגדול מעל, השעה 03:00 לפנות בוקר וכבר אין ברירה, צריך ללכת לישון ואני נוטש את המרפסת של עדי המכונה פלדי.

הוא בעד ישיבה במרפסות ובכלל בעד קיבוץ עם ניחוחות של פעם. מסביבנו, על המרפסת, כל מיני כלי עבודה שהיו אז בשימוש, תלויה שם התמונה הזו של אישה מצווארה ומעלה של מודליאני, שהייתה תלויה אז בבתים רבים (גם בבית הוריי) ואין מזגן ויש רדיו.

רק הקיבוץ, מעשה שטן, עף לו לפעמים בין האצבעות אל העשור השלישי של המאה ה-21.

צילום: רם עפרון

"תשמע", הוא אומר לי בשעתיים האלו שאני יושב אצלו בליל קורונה של לפני ליל הסדר, "אני חש כי הגיעה העת שיותר בני ובנות קיבוץ יתפסו פה תפקידי ניהול משמעותיים, ניהול קהילה וניהול כלכלי-עסקי ואני חושב שדווקא בימים אלה מגיע לנו שיח אחר, פלורליסטי, כזה המציג מציאות אובייקטיבית וניהול פנימי הרואה את צרכי הקהילה כולה ועסוק בה ולא רק בתהליכי השיוך והקניין. בכלל, נדרש לדעתי, דיון דחוף ומעמיק בנושאי מהות הקיבוץ ולאן היינו רוצים להובילו כי הדיון האחרון בנושאים אלו התרחש באמצע הניינטיז. בהמשך דיון זה ובאותה מידת דחיפות, יש להכריע בין חלופות השיוך, כולל החלופה הלא מדוברת של נסיגה מתהליך השיוך בשלב זה".

כבר זמן רב אני מנסה להושיב אותו לשיחה והוא – לא יושב. לפני כשנתיים, כשחזרתי לקיבוץ, הוא בישר לי שהלילות הם הממלכה שלו, כלומר הוא הולך לישון בערך שעה וחצי לפני שאני מתעורר בדרך לעבודה שלי בתל אביב, מה שניטרל את האפשרות למפגש, עד שהגיעה זו שסידרה כל כך הרבה דברים בחיים של כולנו – הקורונה.

והיא זו שסידרה לנו גם פגישה.

"בוא", הוא מסמס בשעה 00:02. ואני בא. על המרפסת עוד שני חברים מהחוג הקרוב שלו (בלי שמות) ואני שוקע בפוטון ומצטרף למעגל המרובע.

בקיץ 1988 יצאתי לחופשת שחרור, עייף ומאושר וכמעט משוחרר. ביקשתי מאמנון וחנוך מההודייה להמתין עוד קצת לפני שאקבל את פיטום תחתון אבל כשדבורהל'ה הודיעה לי שמזל טוב, אני מדריך וקיבלתי את כיתה י', לא הייתה ברירה.

סצינת ההדרכה המפוארת שלי נמשכה רק כמה חודשים, אבל הספקתי להכיר את קבוצת "אלה", כיתה נהדרת של בנות ובנים ובתוכם אחד שהיה שומע "10 Years After" וקורא את "השטן במוסקבה" ואוהב לדבר בקול רם ואוהב שיהיו סביבו בנות. כבר אז ציינתי אותו לעצמי ולאורך העשורים שלא הייתי כאן, היינו מחליפים פה ושם מילים ותמיד שמחים על האפשרות הזו.

30 שנים מאוחר יותר, בשנת 2018, חזרתי לכאן וגיליתי שהילד הדעתן מאז, הפך לאחד מהדוברים הבולטים של זרם מסויים בקבוץ. כשקיבלתי את עריכת העלון, הוא היה מהמובילים והבולטים שבין הקוראים לדחיית הנוהל למניעת ניגוד העניינים.

כצעיר אידיאליסט

הצלחת הקמפיין ההוא הולידה אצלי כינוי עבורו (בלי שמות). בפעם הראשונה שקראתי לו כך הוא ביקש הסבר, קיבל ואז הסביר לי כמה דברים מהצד שלו. המשכנו בנסיונות לתאם פגישה.

הדבר הראשון שפוגשים אצלו היא האמונה בצדקת הדרך. נכון, לעיתים הסגנון מושפע מכך, אבל אנשים שמדברים בלהט על דברים, תמיד מעניינים ציניקן וספקן כמוני. הלהט שלו, בדרך כלל, מושפע מעובדה קבועה: "איך זה שאני תמיד מוצא את עצמי בצד של המיעוט?", הוא תהה באוזניי לפני כשבועיים. את השאלה הזו השלכתי חזרה לפתחו. אולי בהמשך הראיון תהיה גם תשובה.

בן 46, נשוי לנעמה ואבא ליולי, מוציא את לחמו בשתי ידיו בקליניקות העיסוי שלו כאן ובתל אביב. הוא איש גדול וחזק, ממש לא שותק כשיש לו דעה ולעיתים, למי שלא מכיר אותו, זה מתחבר עם הדברים שהוא נושא בעל פה או כותב בדף פייסבוק זה או אחר.

אבל מי שקרא, למשל, את ההספד שלו לגלי שפע ז"ל ומי שיודע שהוא מעמיק כמה לילות בשבוע בטקסטים של ישעיהו לייבוביץ' זצ"ל, יודע שיש גם צד אחר ושכמו תמיד בקיבוץ, ובחיים בכלל, התמונה והאדם מורכבים מרבדים רבים יותר מאלו הנראים בחוץ.

עוד נקודה עיקרית המחברת בינינו, היא הבקיאות שלו בהיסטוריה של הקיבוץ. הוא אמנם הגיע הנה בגיל תשע בשנת 1982, אבל מכיר את נבכי הנפתולים, שולט בדמויות, שולף ציטוטים וממפה יחסים, יריבויות ואנקדוטות מאז הפיפטיז, כולל כאלו שמשכיבות אותי מצחוק.

בשעתיים שאני יושב בלילה על המרפסת שלו, יורד מפלס העראק והוא מספר על חלק מהמאבקים שלו כאן. הוא אוהב את המקום, עזב לכמה שנים לתל אביב אבל חזר וכל כך חשוב לו איך יראו הקיבוץ והחיים בו. יש כאן כמה אנשים, בעיקר נשים, מהוותיקות יותר (בלי שמות) אליהן הוא שולח את הדברים שהוא כותב, לפני שהוא מעלה לפייסבוק. "אתה מבין, הן אוהבות אדם, חשובה לי נקודת המבט שלהן", הוא אומר.

אני, כרגיל, זורק לו חצים קטנים על מאבקים אבודים ועל כך שלצערנו המשותף, במאה ה-21 המשונה הזו בה אנו חיים, הדבר החשוב ביותר ואולי היחידי, היא התוצאה. אה, והכסף.

"אתה לא מבין מהחיים שלך, אסטליין", הוא יורה מיד חזרה. "העיקר היא ההשתדלות. ההשתדלות ללכת בדרך בה אתה מאמין, ההשתדלות לעשות את מה שאתה מאמין בו גם אם לא תשיג אותו". יאיר גולן הוא דוגמה שצדה לאחרונה את תשומת לבו. "להגיד לעם ישראל בערב יום השואה שיש כאן תהליכים שמזכירים את גרמניה בשנת 1933, זה אומץ לב", הוא פוסק. וואללה, צודק.

אני שוב משגר מטח ומודיע לו שהמלחמות שלו אבודות ושגם אם ינצח כמה קרבות, הסוף ידוע מראש. "לא מסכים איתך", הוא קובע. "אני מרגיש שיש פה ציבור גדול שמבקש שינוי יותר משנדמה. המאבק ממש לא אבוד. אסטליין, הגיע זמן שינוי".

טוב, קורונה או לא קורונה, הירח המלא מעל מכריז שהשעה שלוש. אני צריך ללכת לישון והוא צריך ללכת אל ישעיהו (לייבוביץ'). רגע לפני שאני קם ללכת, אני שם לב שלמרות שבאתי לראיין אותו, אני גם מדבר לא מעט עלי, מה שלא קורה בדרך כלל בראיונות שאני עושה לעלון. המסקנה שלי היא שכנראה פלדי ואני נצטרך לשבת יותר מפעם ב-30 שנים.