היי, שמי עמית גיא ולמי שהשם לא מצלצל מוכר, אני בתם השלישית של ברוך וימימה גשן אחת מבין 15 הנכדים של ראובן ומרים הישראלי ז"ל, דור שלישי בגבעת חיים איחוד.
יחסי עם גבעת חיים ידעו עליות ומורדות במשך ארבעת העשורים האחרונים, אבל תמיד זה היה הבית.
גם שיצאתי וחייתי במקומות אחרים – תמיד חזרתי, כי פה הלב וזה המקום היחידי שאליו אני באמת שייכת.
בני, בשונה ממני, אף פעם לא רצו להיות במקום אחר, מבחינתם יש רק בית אחד והוא הקיבוץ, למרות שלא תמיד חיו פה (באשמתי הבלעדית), תמיד ראו את עצמם כילדי הקיבוץ, התחנכו במוסדותיו ומקום מגוריהם בתעודת הזהות היה מאז ומעולם גבעת חיים איחוד.
רגע אחרי שיצאתי מהקיבוץ, הבנתי את גודל טעותי – אבל אז כבר היה מאוחר מדי… הפרוטות של דמי העזיבה הם ההחמצה הענקית שעשיתי, ומאז אני משלמת עליה יום-יום בעשרים השנים האחרונות.
ומאז אני מנסה בכול דרך לחזור, הייתי שנים ברשימת ההמתנה לשכירת דירה בקיבוץ, שבכול פעם שנראה היה שהנה מגיע תורי, עקפו אותי ברשימה מי שיבנה את ביתו בהרחבה, שכבר הצלחתי להשתחל פנימה ולשכור בית – תמיד הייתי בסוף התור לבתים היותר גדולים, למרות שבביתי גדלים ארבעה ילדים ובמרבית המקרים גם הייתי הכי מבוגרת (שני הקריטריונים שנרשמו בצמוד לכול הרשמה), שוב כי לא הייתי ברשימת 100+ המאושרים הרשומים להרחבה.
נכון, אני בת למשפחה גדולה וברוכה ואני שמחה על כך. אני שלישית במשפחה: אחותי הבכורה, הילה (סיטון), חברת קיבוץ מזה כ-30 (!) שנה. אחותי השניה, אפרת (אשל) בנתה את ביתה בהרחבה ומסיבה זו אני תמיד האחרונה ברשימת ההתמודדות על בית לבן שני. ייאמר לזכותי שאני ממשיכה ומתמידה למלא את הטפסים להפקיד את הצ'ק ולשאת תפילה – אולי בפעם הבאה…
כשניסיתי לקבוע בעבר עם אייל פגישה, כדי לבחון אתו מה ניתן לעשות על מנת למצוא פתרון, קיבלתי את התשובה: "אייל מאוד עסוק, הוא צריך לתת מענה לחברי קיבוץ ולא לשוכרים, ולכן לא ניתן לקבוע לך איתו פגישה", את הפגישה בסוף קיימנו, כי הורי ביקשו פגישה ואני פשוט נדחפתי. בגיל 40 מצאתי את עצמי צריכה את אימא שתסדר לי, ושתבוא איתי לפגישה עם המנהל. באותה הפגישה אייל הסביר את המצב, הבטיח שהתקנון החדש יעבור ואז דברים יראו אחרת, ויתנו לנו תקווה הוא הסביר שהאזורים היחידים שהוא יכול לעזור בהם הם התלתונים, והפעוטונים וכשתתקדם תכנית השינוי במערכת החינוך ייפתחו אופציות חדשות.
מאז התוכנית כבר יצאה לפועל התפנו הפעוטונים חלקם הושכרו כמשרדים, אחד אפילו הושכר כדירה שעברה שיפוץ והרחבה, לפי מיטב הבנתי לא לבן שמחכה בסבלנות, ואחד אפילו עומד נטוש. הפעם כבר לא העזתי לבקש שוב שיחה. הורי התנדבו לעשות את העבודה השחורה, ומהם למדתי שגם זה מקרה אבוד ותמיד יהיו מי שבעדיפות עלי. כן, חזרנו לאותה רשימה נפלאה.
בכול בוקר ואחר הצהרים, כשאני הולכת לכיוון הגן, ורואה את הפעוטון הנטוש הלב נחמץ – מהידיעה, שלמרות שהיה אפשר לפתור את הבעיה שלנו ושל דומים לנו שעשו פעם לפני המון שנים טעות וויתרו על זכותם להיות חברים, פשוט לא רוצים.
תום הבן הגדול שלי כתב בעלון הבר מצווה של קבוצת פיטנגו: "אני לא יודע מה יהיה איתי ומה אעשה בעוד 30 שנה, אבל אם זה תלוי בי אז זה יהיה בגבעת חיים". לצערי זה לא תלוי בו וגם לא בי.
בשלוש השנים האחרונות התמזל מזלנו והצלחנו לשכור בית שניתן לגדל בו ארבעה ילדים ולא "במחירי הרצח של ההרחבה", אבל כל זה נגמר בדיוק בעוד שנה ואז… אני מפחדת אפילו לחשוב.
אני חולקת אתכם את תחושותי, לא מתוך כעס או עלבון, אלא כדי לתאר את המצב שבו אף אחד לא חייב לי כלום. אבל הייתי שמחה אם גבעת חיים הייתה רואה בעצמה את הבית שלי כמו שאני רואה בה את ביתי, ומוצאת פתרון למשפחתי ולעוד מספר מצומצם מאוד של משפחות כמותנו, כך שנוכל להישאר בקיבוץ. ולא להבהיר לנו שבעצם אין מקום עבורנו.
האם קהילת גבעת חיים רוצה להיות במקום בו מאפשרים לבנות בתים, רק כדי להשכירם במחירי צפון תל אביב – הרצליה פיתוח, ומביאים משפחות בשכירות ללא זיקה לקיבוץ, אבל עם אמצעים לשלם סכומי עתק אלו. ולנו, לבנים שזהו ביתם של הורינו, ובו אנו מגדלים את ילדינו, ושפה אנחנו רוצים להיות, מראים לנו את הדרך החוצה?
One Response to הבית שלי / עמית גשן
כתיבת תגובה לבטל
חיפוש בתוכנו
ארכיונים
קטגוריות
- אמנות ושירה מקומית (159)
- בטחון (20)
- בטיחות (35)
- ביקור בית (5)
- בנות ובני משק שחזרו (12)
- בנות ובני משק שעזבו (16)
- בריאות ורווחה (47)
- גינון (63)
- דבר המערכת (131)
- הנהלה (349)
- הפרטה (140)
- התנדבות (47)
- וידאו (22)
- ותיקים (176)
- חברות (73)
- חגים (10)
- חדר אוכל (4)
- חוגים (8)
- חיות (7)
- חיילים (24)
- חינוך (224)
- חירום (17)
- חניה (18)
- חקלאות (52)
- חשמל (23)
- טור דיעה (30)
- טיולים (45)
- יהדות (29)
- ילדים (134)
- כללי (669)
- לזכרם (228)
- לילדים (12)
- מועצה (2)
- מועצה אזורית עמק חפר (97)
- מזון (42)
- מחזורים (8)
- מטפלים/ות (6)
- מילה טובה (86)
- מים חמים (4)
- מכתבים למערכת (24)
- מפגש מחזור (1)
- מרכז שרותים (43)
- משפחות (194)
- מתכונים (71)
- נדל"ן בקיבוץ (6)
- נוסטלגיה (227)
- נעורים (43)
- סביבה (158)
- סיפורים (116)
- ספורט (42)
- ספרים (13)
- סרטים (83)
- עובדים זרים (7)
- עיצוב הבית (4)
- ענפי הקיבוץ (35)
- עסקים (89)
- פוליטיקה (35)
- פורים (8)
- פרסום (15)
- צבא (3)
- צעירים (87)
- קהילה (506)
- קורונה (39)
- קליטה (169)
- שיוך ונושאים קשורים (148)
- שכונת בנים (168)
- שעשועונים (26)
- שפרירים (10)
- תכירו (14)
- תכנון (165)
- תמונת החודש (40)
- תפוז הזהב (41)
- תקשורת (32)
- תרבות (107)
מצא כתבות לפי תאריך פרסום
פברואר 2024 א ב ג ד ה ו ש 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29
תגובות אחרונות
- שמעון לוין על באתי למילואים / עמית תירוש
- רעיה מירון על דבר העורכים / ליאור אסטליין
- לאה אשכנזי הרץ על לאנשים הטובים של גבעת חיים איחוד / משפחת ברוש, נחל עוז
- נאוה על הצעת מועמדותי למועצה / יעל דייג
- נויה לס על הצעת מועמדותי למועצה / יעל דייג
- ליאורה פלד על מומחים מנסיון חיים / ענת אופיר
- נויה לס על תפוז הזהב / גדעון כרמל מעניק ל…
- שחף רטר על דעה אישית / עוזי לס
- שרה דוד על כרוב כבוש (רומני) / בלהה זיו
- לאה על הלב הפועם האחרון שנותר לנו / ליאור אסטליין
כתבות אחרונות
- דבר העורכים / שלמה כהן
- תפוז הזהב / יריב אמיתי מעביר ל…
- אז מה קורה? / ליאור אסטליין
- באתי למילואים / עמית תירוש
- אל תשלח ידך / ליאור אסטליין
- מחניתה לגח"א / שלמה כהן
- לא נח לרגע / ליאור אסטליין
- מבט מהצד השני / אברהם סינדליס
- בתו של קצין SS גרמני / גידי שקדי
- סלט חצילים של אלה / בלהה זיו
- דבר העורכים / ליאור אסטליין
- תפוז הזהב / אבי פרנקל מעביר ל…
- סיכום ופרידה משנת 2023 / ליאורה רופמן
- הגיע הגנרטוררררר / אלכס קראוס
- איך עברה עלינו השנה ? / תניה רטר
- "הביתה" / רועי אסטליין
- קו נירים – אילת / שלמה כהן
- החיים והקיבוץ מלאים הפתעות / גיל דותן
- צח"י והצלת חיים / שלמה כהן
- מרק צ'ורבה הונגרי / בלהה זיו
- דבר העורכים / שלמה כהן
- תפוז הזהב / יער שרון מעבירה ל…
- 95% גן עדן (ו- 5% גהינום) / איילת כהן אסטליין
- קהילה בנתינה / מור, גילת והיידי
- האחים של כולנו / שלמה כהן
- מתרחבים / ליאור אסטליין
- שואפים אוויר באורווה / אור לברון ושלמה כהן
- יונתן סע הביתה / יאיר אסטליין
- חמין לחורף / בלהה זיו
- דבר העורכים / ליאור אסטליין
קטגוריות
אמנות ושירה מקומית בטיחות בריאות ורווחה גינון דבר המערכת הנהלה הפרטה התנדבות ותיקים חברות חינוך חקלאות טור דיעה טיולים יהדות ילדים כללי לזכרם מועצה אזורית עמק חפר מזון מילה טובה מרכז שרותים משפחות מתכונים נוסטלגיה נעורים סביבה סיפורים ספורט סרטים ענפי הקיבוץ עסקים פוליטיקה צעירים קהילה קורונה קליטה שיוך ונושאים קשורים שכונת בנים שעשועונים תכנון תמונת החודש תפוז הזהב תקשורת תרבות



כתבתי תגובה בעניין זה כבר בעלון הקודם, אך היא אבדה בנבכי האינטרנט. התחלתי בעניין הבנים הלא-חברים שלא הורשו לדבר באסיפה. מי שהחליט כך צדק, כי אסיפת הקיבוץ שייכת רק לחברי הקיבוץ. אבל אני חושבת שאסור להתעלם מאותם בנים שגרים בקיבוץ ורוצים להמשיך לחיות בו, אבל את התקבלותם לחברות עוצרת ההחלטה הפיאודלית המתנה את החברות בבעלות על בית. לדעתי יש לדון ולקבוע מעמד מיוחד של חברות לבנים חסרי הבית, שיקנה להם המשך מגורים קבוע בשכירות עם תנאים להופכו לרכישה במשך הזמן. בייחוד לא מתקבל על הדעת שהקיבוץ ישכיר בתים ויאפשר לשפץ אותם למי שאין לו כל קשר לקיבוץ מלבד אולי ילדיו שלומדים כאן, לפני שהוא מאפשר זאת לבנים.
[WORDPRESS HASHCASH] The poster sent us '0 which is not a hashcash value.