אולם בית המשפט היה עבורי, מאז ומעולם, אחד המקומות המושכים והמרתקים ביותר – סיפורי חיים מורכבים וקשים, סכסוכים שונים ומשונים – חלקם מסובכים, חלקם מצחיקים, ומה שבטוח – אף פעם לא משעמם…
כשדבי בר-אילן הציעה לבוא עם "בית הרותם" (ה'-ו') לביקור, שמחתי מאוד לארח ולשתף אותם בחוויות היומיומיות שלי כשופטת בבית המשפט לתביעות קטנות ובמשפטים פליליים.
הילדים היו נפלאים! הם הקשיבו, שאלו שאלות חכמות, התרגשו ונשאבו לאווירת המקרים השונים שנדונו בפני. בדיון שהתקיים בתביעה קטנה ופשוטה שהוגשה בעקבות תאונת דרכים, הזדמן להם להיות עדים להתלהטות יצרים שגרמה לי לנזוף במתדיינים על תרבות הדיבור הלא ראויה וה"ממש לא חינוכית" שלהם, בעיקר מול קהל של ילדים…, וכך גם כשספרתי להם על תביעתה של אישה בת 85, שתבעה חברה המשווקת מכשירים לטיהור מים, על שחייבה אותה במרמה בתשלום כפול בעד "שדרוג" המכשיר החדש שהיא קנתה רק חצי שנה קודם לכן…
בעת דיון במקרה אחר, יכולתי להבחין במבטים מביני העניין והסקרניים של הבנים, בעת ששמעתי את עדותו של קוון במגרש כדורגל, שהיה עד ראיה לאירוע שבו שחקן כדורגל מקבוצה אחת נתן אגרוף לשחקן היריב שלטענתו עשה כלפיו תנועה מגונה…
יותר מכל התרגשתי לגלות את חכמת החיים והרגישות הגדולה של הילדות והילדים, על אף גילם הצעיר כל כך, מתוך השאלות שהם שאלו והדברים שהם אמרו. היה זה לאחר דיון בעניינו של צעיר בן 18 המואשם בכך שהיכה ודקר אדם מבוגר שנסע לפניו בכביש והתמהמה מדי בתחילת נסיעתו, לאחר שהאור ברמזור שלפניו התחלף מאדום לירוק. באותו מקרה היה עלי לבחון את אפשרות שחרורו של הנאשם הצעיר ממעצר בבית הכלא ל"מעצר בית" בבית אמו. לאחר ששמעתי את דברי ארבעת קרובי משפחתו וחבריו של אותו נאשם, החלטתי לשחררו – בהשגחתם הצמודה אל בית האם, אשר להתרשמותי עדיין לא הפנימה את משמעות ההתפרצות האלימה של בנה באירוע. יחד עם זה ובמקביל, הפניתי את הנאשם לקצינת מבחן כדי שתבדוק עד כמה הוא מסוכן והאם וכיצד אפשר לסייע לו. בשלב הזה זלגו דמעות מעיניה של אחת האימהות שליוו את ילדי "בית הרותם" לביקור בבית המשפט, ואילו אמו של הנאשם פנתה אלי ושאלה בנימה של כעס – למה אני מאפשרת את גרימת הטראומה הזו לילדים כש"אפילו האמא הזו בוכה?"… אני מצידי השבתי לה בעדינות, שבעיני לא מדובר בטראומה, אלא בשיעור חשוב באזרחות… כי כששמעתי את אחד הילדים מגיב באמרו שהוא מבין שהנאשם הצעיר כנראה זקוק לעזרה וטיפול, הרגשתי שעשיתי את שלי…
Share this post
רקפת, רק להצדיע לתבונת הלב שלך… לא פעם ראשונה, שיוצאת לאור דמות המחנכת שבך! ברכת "יישר כוח" (מירב מיכאלי כבר מצאה איך מברכים כך אישה?)
רקפת חברתי,
את דמות להערצה. אשת חייל.
כל כך עסוקה אבל "תמיד פנוייה" .
מצטרפת לכל מלה של משה נתיה.
באהבה רבה
רקפת, תודה רבה על התרומה המשמעותית שלך לילדי בית הרותם, גם בנסיעה לבית המשפט שהיתה מאד מיוחדת וגם בהכנת הפסיפס. כיף לנו שזכינו שאת איתנו!
תודה 🙂 מכל הלב
איזה יופי!! לאחר קריאת הצד השני של "המחנכים בעם" (סמדר זעירא) יופי לראות שאת תורמת לחינוך החשוב כ"כ של הקטנים!