אביב בר-שלום על עריכת הסרט "זיכרונות יד ראשונה", זוכה פרס התסריט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל סרטי הנוער הארצי – "אור הזהב".

חיוך כובש ומבט חולמני, רצון עז לטרוף את העולם ולהגשים חלומות – אלה הם סימני ההיכר הבולטים של אביב בר-שלום (19), בתם של שרון ועידית, אחות של אופיר בת ה-15. "רוב האנשים בקיבוץ מכירים אותי בתור 'הנכדה של גרי'…" עכשיו היא בעיצומה של שנת שירות מאתגרת ב"עדנים", פנימייה פוסט-אשפוזית שבה נמצאים ילדים ובני נוער המתמודדים עם מחלות נפש. היא אוהבת בעיקר לכתוב ולהתעסק בקולנוע, ועכשיו התחביב הזה גם קיבל גושפנקה רשמית של איכות: סרט הגמר שבו לקחה חלק עם 3 שותפים נוספים במגמת הקולנוע של ביה"ס מעיין – זכה בפרס התסריט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל "אור הזהב", המוקדש כולו לסרטים פרי עטם של בני נוער מרחבי הארץ.

אביב, על מה הסרט?

יש לי חבר מאוד טוב שקוראים לו עמית סופר – במאי הסרט. אבא של עמית התאבד כשהוא היה בן 6, ומאז אין לו בכלל זיכרונות מאביו, מלבד כמה תמונות וחפצים; הזיכרון הקונקרטי ממנו נעלם לחלוטין. כשהגיע לגיל 18, עמית החליט לעבור תהליך שיחזיר לו את הזיכרונות האבודים הללו, ובסרט יצאנו למסע בעקבותיהם. עברנו בין אנשי מקצוע שמתמחים בעבודות עם המוח, בלהחזיר זיכרונות ולהעלות רגשות. בעצם לא קיבלנו במהלך העבודה זיכרון ממשי, אבל עמית השלים עם המצב הקיים שהוא כבר לא כאן, השלמה עם הכעסים שלו עליו.

של מי היה הרעיון ואיך היה לעבוד על הסרט? ספרי על הלבטים והאתגרים מאחורי הקלעים.

הרעיון היה שלי ושלו יחד; הוא אמר לי שהוא רוצה להתמודד עם הזיכרון של אבא ואז אמרתי לו "יאללה בוא נעשה על זה סרט" ודחפתי אותו ללכת על זה. עבדנו על הסרט במשך כל שנת הלימודים. בגלל שארבעתנו חברים מאוד טובים, אז עברנו את כל התהליך יחד עם עמית. היו רגעים שבהם כולנו יצאנו עם תחושה מטורפת של "מה קרה פה עכשיו?", הרגשנו את זה לאחר אחת הסדנאות שעברנו. כולנו היינו חלק מהתהליך, למרות שהסיפור הוא על עמית. היו גם הרבה רגעי משבר בפן הטכני, פתאום בעריכה גילינו שחסרים חומרים או שלא שומעים אותם טוב. כשצפינו בחומרים במחשב היינו בטוחים שהסרט הזה עומד להיות כישלון… אבל בהמשך ראינו שהמצב לא נורא כל כך. הצלחנו לפתור את הבעיות ומצב הרוח חזר להיות חיובי.

יש לך קרדיט כעורכת הסרט. מה משמעות התפקיד? האם לקחת חלק נוסף ביצירה?

תפקידי כעורכת היה לקחת את כל חומרי הגלם המצולמים ולהפוך אותם לכדי סרט אחד מהודק בן רבע שעה. זה היה מאוד לא פשוט כי כל סצנה מקורית ארכה חצי שעה… בז'אנר התיעודי (דוקו) בקולנוע העורך נחשב לדמות מאוד מרכזית, כי בעצם הוא זה שדואג ואחראי לתוצר הסופי של הסרט. בקולנוע התיעודי הסרט נבנה בתהליך העריכה. בפועל, כן עשיתי מעבר לעריכה. בגלל שמדובר בהפקה תיכונית אז כולם די מעורבבים בתפקידים. כל אחד תרם את חלקו בהרבה כיוונים.

מה מיוחד במגמת הקולנוע של ביה"ס מעיין? זה לא הפרס הראשון שמקבלים שם.

קודם כל, המורים במגמה מדהימים! זה חלק גדול מהעניין. אלה המורים שהכי אהבתי בתיכון. ערן כהן, המורה שליווה אותנו בהפקת הסרט – לימד אותי המון. נראה לי שהמגמה מאוד משקיעה בעצמה ולכן היא ברמה גבוהה. קונים שם ציוד חדשני, מרימים את התלמידים, ניכר שהמורים אוהבים את מה שהם עושים והם משדרים את הגישה הזו לתלמידים. האווירה הכללית שם היא של יצירה ופתיחות. כשנהנים לעבוד אז יוצאים דברים טובים.

הזכייה הפתיעה אותך? תתארי את הרגע המאושר הזה.

האמת, הייתה לי הרגשה שנזכה. אחרי שסיימנו לעבוד על הסרט, זיהיתי שיש לו פוטנציאל גדול. כשהשתתפנו בטקס ידעתי שיכריזו עלינו כמנצחים בקטגוריה הזו. אז אני כן צפיתי את הזכייה, לא יודעת לגבי השאר… זה היה רגע מאוד מרגש.

אמרת שאת מאוד אוהבת לכתוב, ואפילו זכית לפני שנתיים במקום השלישי בתחרות הסיפור הקצר של מועצת עמק חפר. את רואה את עצמך עוסקת בכתיבה ובקולנוע גם בעתיד?

אני ממש רוצה לעבוד כתסריטאית אחרי הצבא. זה החלום שלי! אני רוצה להמשיך לכתוב תסריטים לסדרות וסרטים. בדוקו ממש התאהבתי בזכות המגמה, ובגלל זה לחצתי שנעשה סרט בז'אנר הזה. אני מאמינה שבעתיד אעשה עוד סרטי דוקו…

מה את עושה בשנת השירות? למה הכי מתגעגעת בקיבוץ?

בשנת השירות אני למעשה אחות גדולה של 12 חניכים בגילאי ז'-יב'. אני נמצאת איתם ביומיום, דואגת לכל מה שהם צריכים, לצידם בכל משבר. בבקרים אני עושה עבודות שונות, כרגע בענף הנוי. ולאחר שהם חוזרים מביה"ס אני צמודה עליהם, עד שהם הולכים לישון. אני מאוד מתגעגעת לחברים בקיבוץ ולתקופת הנעורים. אלו היו זמנים טובים והרבה יותר חופשיים מעכשיו ללא ספק. למרות שבכל דבר יש את היתרונות והחסרונות שלו, אני מניחה.

לסרט