21 במרץ 1925 – 6 בדצמבר 2019

דודה רגינה, נקברה בבית הקברות בגבעת חיים איחוד. מי הייתה דודה רגינה? ומדוע נקברה כאן ליד אמא שלי – צפורה ברגר? רגינה למשטיין הייתה בת דודה של אמי, שתיהן גדלו מילדותן יחד כאחיות אוהבות ודואגות זו לזו. שתיהן  היו היחידות ממשפחותיהן הגרעיניות ששרדו את השואה. רגינה לא הצליחה להשתקם מטראומת השואה, הייתה נעה ונדה ולא מצאה את מקומה בעולם. אמי צפורה, שדאגה לרגינה בחייה, מצאה לנכון לדאוג לכך שבבוא היום יהיה לרגינה מקום מנוחה בטוח בצמוד אליה, כאן בגבעת חיים איחוד.

בשם דודתי רגינה, אספר את אימת השואה אשר עברה.

רגינה נולדה בוורשה, בירת פולין. פליקס, אב המשפחה, נתפס ב-1942 ע"י המשטרה הגרמנית, נשלח לרוסיה ומאז לא נראה יותר. האמא מינדלה הסה, הבנות והבן נותרו לבדם. ב-1940 נכנסה המשפחה להסגר בגטו וורשה שם נאלצו לגור בדירת חדר ושם חלתה רגינה בטיפוס בטני ולא קיבלה טיפול מתאים בבי"ח. מפחד הגרמנים הסתתרה המשפחה כל הזמן בדירה הקטנה.

השוֹק הגדול שחוותה רגינה היה לראות את אמא שלה ,אחיותיה ואחיה נוֹרים לנגד עינייה. מאז הרצח לא הצליחה רגינה לישון וחיֶיה לא היו עוד חיים. היא סבלה מסיוטי לילה. מערכת עצבים עצבנית שלוותה בבכי תכוף והתקפי דיפרסיה.

בתחילת 1943, לפני המרד בגטו והשתלטות הגרמנים עליו, הצליחה רגינה לברוח והגיעה לקרקוב בנסיבות קשות מאוד. בעזרת מראה פניה האריים ובאמצעות תעודה מזויפת, היא מצאה עבודה אצל משפחה בתמורה למזון ומקום לישון. מעסיקיה הניחו שהיא יהודייה אך שתקו ויום אחד, כאשר הייתה מחוץ לבית, הם חיפשו בחפציה ומצאו תמונה משפחתית שלה. בשנת 1944 התארגנה המשפחה אצלה עבדה למעבר לגרמניה. הם ביקשו מרגינה לבוא איתם אך היא סירבה. למחרת הוסגרה ונאסרה ע"י הגסטפו בכלא בקרקוב.

הגסטפו שהניח שרגינה יהודייה, עקב הסגרתה ע"י המשפחה אצלה עבדה, חקר אותה בעינויים קשים.

היא נאנסה ע"י אנשי הגסטפו, הוכתה בכל גופה, בעיקר בראשה ומאז סבלה מבעיות נוירולוגיות בצד ימין של הראש ומכאבי ראש תמידיים. לאור העינויים הקשים הודתה רגינה ביהדותה. מטראומת האונס נכנסה למשבר פסיכוטי וחלתה בדלקת באברים הגניקולוגיים. לאחר הודאתה ביהדותה, נשלחה מהכלא למחנה ריכוז ועבודת כפייה פלאשוב בקרקוב.

ממחנה פלאשוב הועברה רגינה למחנה הריכוז והשמדה אושוויץ בירקנאו שם שררו רעב קשה וקור עז. רגינה הייתה מפוחדת כמו חיה ,עבדה קשה במחנה ו"זכתה" ליפול לידי הצורר מנגלה. מגוריה היו ליד הקרמטוריום הפעיל וסיוטי השינה הלכו וגברו.

בינואר 1945, כשהתקרבו הרוסים, יצאה רגינה לצעדת המוות, מאושוויץ בדרום פולין למחנה הריכוז ברגן בלזן בצפון גרמניה. זו הייתה צעדה קָשה בשלג ובקור העז ולרגינה לא היו נעליים אלא סמרטוטים בלבד סביב כפות הרגליים. בברגן בלזן פגשה רגינה את רומה -רוחמה חנצ'ינסקי, אחת מחברות ילדותה, שכתבה את "כאן אין למה", ספר תיעודי על התקופה.

בפרק על ברגן בלזן, היא מספרת על המפגש עם רגינה, "יום אחד, אני מבחינה בילדה עירומה למחצה ,הרוחצת את עצמה בטיפות המים המטפטפות מן הברזים. אני מביטה בה מקרוב ומבחינה בפניה – רגינה למשטיין.  "רגינה!" אני צועקת, חולפת דקה עד שהיא מזהה אותי ואנחנו מתחבקות" .

מברגן בלזן הועברה רגינה למחנות ריכוז ועבודות כפייה פְלוֹסֵנְבְּירְג  ואז אל וֵינוּסְבֶּרְג גְלָנֵאוּ ליד גבול צ'כוסלובקיה, שם עבדה בבתי חרושת לחלקי מטוסים וחלתה שוב בטיפוס ריאתי. היא אושפזה בביה"ח במחנה וכשהיא חולה הועברה בסוף המלחמה ברכבת משא של בעלי חיים למחנה הריכוז מָאוּטְהֲאוּזְן באוסטריה. במהלך כל השבועיים של הנסיעה, היא נאלצה לשבת על הרצפה ברגליים כפופות. כתוצאה מכך סבלה מבעיות בברכיים, גופה התמלא פצעים מודלקים מעקיצות היתושים והלכלוך. בנסיעה זו איבדה חלקית את הראייה בעיניה ורזתה מאוד.

בהגיע הרכבת ליעדה, רגינה לא יכלה ללכת אלא רק לזחול, למזלה היו איתה בין הנוסעים אמא ובת שאיתן שרדה מהכלא בקרקוב. הן שעזרו לה והשקו אותה מרק מעשבים, שגופה עדיין היה מסוגל לעכל וכך ניצלה. עם כניסת צבא ארה"ב למחנות הריכוז של מאוטהאוזן באוסטריה ב-6 במאי 1945 הייתה רגינה כל כך חולה שלא יכלה לאכול וכך ניצלו חייה מכיוון שאסירים רבים שאכלו באופן לא מבוקר, מתו. אז היא נלקחה לביה"ח לטיפול.

1947 – רגינה התחתנה. הנישואים נמשכו עד 1961 ואז הוּתרוּ, מכיוון שלא יכלה ללדת (תוצאת ניסויי מנגלה).

כל חייה נלחמה רגינה לעצמאות, לא הסכימה לקבל עזרה ואמרה "אני צריכה חָברה לא מטפלת". גם כשראייתָה אבדה כמעט לגמרי והשמיעה ירדה, המשיכה לרוץ ברחובות, לנהל את חייה ולִגעור באנשים שלא נהגו לפי הֶלך רוּחה.

ב-31 באוגוסט 2019 בוורשה, נפלו השמיים. רגינה נפגעה מרכב בעת חציית כביש ומאז נפגעה איכות חייה ועצמאותה אבדה. את הגבס ששמו על רגלה השבורה, דימתה לימי השואה כי סגרו אותה ומנעו ממנה תנועה. אותי ואת הצוות הרפואי דימתה לצוררים. זעקותיה לישועה היו קורעות לב. היא הייתה זועקת, קוראת ומדברת עם משפחתה כל לילה. הלילה לא היה לילה.

ב-17 בספטמבר 2019 ב"מבצע דודה", הבאתי אותה ארצה בהטסה רפואית. מאז סעדתי אותה בביתי, שמעתי את זעקותיה הנואשות על הגבס עד שלא נותרה לי הברירה אלא להורידו. ברגע שהגבס ירד היא הייתה מאושרת, לא האמינה שהיא חופשיה ולא סגורה בכלוב. ראינו אור והיא אפילו נעמדה, עזרה בקימה ובצעד-שניים.

פתאום הייתה "נפילה" והיא אושפזה בביה"ח.

עם החזרה הביתה חלה הידרדרות מהירה. מתוך שינה וערפול חושים היא זעקה "מאמא, מאמא". נתתי לה את ידי והיא חפנה אותה חזק אל ליבה כמבקשת – אמא קחי אותי.

ב-6 בדצמבר 2019 נפטרה דודה רגינה למשטיין היקרה, כאן בביתה של בת דודתה/אחותה צפורה ברגר, בית בו נהגה לבקר תכופות כאשר אמי הייתה בחיים. היא נקברה ליד אמי, כפי שאמי רצתה ודאגה מבעוד מועד, לקבר ולמנוחה שקטה לרגינה למשטיין.

יהי זכרה של רגינה למשטיין, ניצולת שואה, זכרון עדות.