CAM02585

צבעוניות נהדרת, פריחה וקוצים – ממש קיבוץ…

שורות אלו יהיו דבר העורכים האחרון שאכתוב. אחרי למעלה מחמש שנים בהן עסקתי בעריכת העלון החלטתי לפרוש ולהתארח בו מפעם לפעם ככותב מן השורה.
שינוי הוא טוב ומרענן, בעיקר במשימה שדורשת גם יצירתיות וגם רדיפה סיזיפית אחרי חומרי כתיבה וכותבים. שינוי וקדנציות מוגבלות בזמן, נכונות וראויות לכל תפקיד בקיבוץ, ולעריכת עלון על אחת כמה וכמה. אני שמח לפנות את מקומי לעורך או עורכת חדשים שימשיכו את העבודה לצידה של היידי שידיה המסורות מנווטות את העלון בשנים האחרונות. אומר תודה גם לרענן רז שאתו עבדתי בעלון בשנים הראשונות והיה הכוח המרכזי מאחורי "לידתו מחדש".
העלון הוא אחד הכלים המשמעותיים ביותר לבניית קהילה ועדות לחוסנה. כתיבה ציבורית היא מעמסה לא פשוטה ונדרשים לה תעצומות נפש. יש בה מהיומרנות, ומהחשיפה, ורק קהילה חזקה ובטוחה יכולה להרשות לעצמה קיומו של עלון משמעותי והכלה של כתיבה ציבורית. רק קהילה שהכותבים בה מרגישים מספיק נוח יכולה לחיות עם אי הנוחות וסימני השאלה. אין זה סוד שאכן הרביתי לעשות זאת בטורים אישיים. עלון שבו לא יעיזו לבטא דיעות יהיה עדות לחולשת הקהילה ופחדיה משמיעת דיעות אחרות. לכן, אני מאחל לעלון שימשיך להיות מסגרת שוויונית שבה כל אחד מביע את דעתו, ללא קשר לתפקיד ו/או מעמד.
עם זאת, "דרך ארץ קדמה לתורה" ובמהלך השנים הקפדנו כעורכים לפסוע על הקו הדק שבין חופש הביטוי ובין שמירה על כללי כתיבה ואתיקה. זכרנו כי "חיים ומוות ביד הלשון" ועל אחת כמה וכמה בידה של המקלדת והמייל המהיר. ברובם המוחלט של המקרים הודו לנו הכותבים על כי היינו מדרגה נוספת שעזרה להם לבטא את הדיעה ולא לבטל את האדם. בתפקידי כעורך השתדלתי ליצור הפרדה בין הכתבות בם הייתי נייטראלי והבאתי דברים בשם אומרם, ובין הטורים האישיים בהם הבאתי מדיעותי. אני מקווה שחלוקה זאת הורגשה על ידי הקוראים, ולאלו שלא הרגישו בה – אני מתנצל. "הכתיבה היא תוך תוכו של התפוח, בעריכה אתה מקבל את הקליפה". ואני בחרתי בכתיבה החופשית, ללא משא העריכה.
אחד הסיפוקים הגדולים שלי היה בהפיכת העלון לשופר משמעותי של חיי התרבות בקיבוץ, והווית החיים (Life style) וכלי להיכרות בין החברים. בקיבוץ שבו רבים מהחברים לא מכירים אחד את השני, ובטח לא לעומק – אין זה מובן מאליו כלל וכלל. הייתי שמח אם יכולנו לשלב כתיבה יותר הומוריסטית, עוקצת וקורצת, וגם כתיבה שיש בה עדיין מסממני העבר וממורשת ומסורת הקיבוץ, שלצערי קצת התנתקנו ממנה. אני מאחל להיידי ולמחליפי שידעו לשלב ולמצוא משני הדברים גם יחד. ולכם ציבור הקוראים אני מודה מקרב לב על שנתתם אמון בי ובעלון, והקדשתם לו דקות קריאה ולו גם מועטות, אחת לחודש. אני מקווה שלפחות חלק מהדברים חדרו ללב ולכליות.

 

שער קדמי: דבי בר אילן, הליכה בפרדס

שער אחורי: בבית של דנה ויריב (רובין, הגלילי).

צילומים: מור נואמה, היידי עפרון, טל אמיתי, דנה רובין הגלילי, אריאל הרץ, דינה הרטמן, עדי גולן, לביאה בן אור, רונה בן חיים, עמרם נבו, אייר רום, אמיר שילה

 

One Response to דבר העורכים / אמיל זיידמן

  1. רעיה מירון הגיב:

    לאמיל המסיים תפקידו, דבריך נכתבים ונאמרים באופן בהיר, צלול אנושי וענייני, דעתך חשובה ומשפיעה. מקווה כי אחרי "מנוחה קצרה" תוסיף ותפעל, כי הרבה עוד לפנינו.

להגיב על רעיה מירון לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896