דברים שנשאה נועה לוי בערב הפרידה מבי"ס שפרירים

.

ערב טוב לכולם,

יש להניח שזו הפעם האחרונה שאני נושאת דברים. כמו עוד כמה ענינים קטנים כגדולים שעשיתי בפעם האחרונה. ומכיוון שכך ומכיוון שהבמה והמיקרופון ברשותי ולכם אין שום ברירה אלא להקשיב לי – אני מנצלת את המצב ורוצה להגיד כמה דברים שחשובים לי.

למרות היותי מאושרת ממצבי החדש, עדיין אני מתהלכת עם כאב קטן בלב, כזה שחשים כשמשהו יקר לך – נאבד, נלקח, או קיים אבל התקלקל. בדומה לסוודר יפה שדהו צבעיו בכביסה, הוא עדיין סוודר, אבל דהוי. או בדומה לכלי יפה שאהבת – שנשבר ואפילו הודבק, בלית ברירה הוא יוצא אל המרפסת.

בנימין כתב ש"הבסיס לתפקוד תקין של מוסד חינוכי, הוא הרוח הנושבת בו, האווירה הרגשית שנוצרת, שביטויה בא בהרגלי יום יום, ביחסי האנוש ויחסי הגומלין בין כל המשתתפים. בצורה זו, אווירה נכונה – נקלטת, נבלעת ומופנמת, ונוצרת חוויה – לצוות ולחניכים כאחד. תהליך זה הוא דינמי ומתמשך והאווירה הופכת לאקלימו של מקום".

ביה"ס לעולם לא היה מגיע למעמדו אלולא בנימין היה יצירתי, פורץ גבולות, נונקונפורמיסט, בלתי קשור לתקנונים ומעל הכל!  וזה הענין! בעל אני מאמין חזק ובוטח. שהוא תנאי הכרחי ליצירת האקלים – ליצירת "שפרירים".

אני לא יכולתי לשמור על מורשתו אלולא קלטתי, בלעתי והפנמתי את אותו אני מאמין חזק ובוטח ואלולא לאורו, בררתי את מה ש"צריך", הבדלתי בין עיקר לתפל וכל זאת – לטעמי – מבלי לפגוע בחוק, כי אם לשדרגו על מנת להיטיב עוד יותר עם הילדים.

אם אין קו חינוכי, אם אין עמוד שדרה פנימי, אם אין אני מאמין חזק ובוטח, כי אז מלים חסרות כל תוכן ותרומה, מלבד בתקנונים ובסמינרים, תופסות מקום, כאילו הן לב ליבו של התהליך החינוכי. חשיבה יצירתית פורצת גבולות, באין כיוון, נדרסת ע"י חוק ותקנה. מדברים אז על מקצועות ליבה בית ספריים ושוכחים שלכל ילד יש מקצועות ליבה משלו. מתעקשים על בית ספר א' או ב' ושוכחים שמספר ה-IQ והסימון שבא בעקבותיו, לא ישקפו את מלוא אישיותו וצרכיו של הילד. כשהאוזן מקשיבה להוראות הניתנות מגבוה, היא אינה פנויה להקשיב לנשמתו החבולה של הילד, היא אינה פנויה אף להקשיב למנגינה המתנגנת כבר שנים רבות ואינה שומעת מה אומרים המנגנים המיומנים. מי שדבק באמונה שתעודה מסודרת היא המייצגת הבלעדית של אדם, ימעיט מערכם של אנשים ואף ייפטר מהם.

הירארכיה  אז תופסת את מקום השותפות, הכבוד ההדדי והקרבה האנושית. בכל העולם מתקיימת כבר זמן רב, גישה המתבססת על מחקרים רבים, האומרת כי מפעל מצליח הוא מפעל בעל אקלים אנושי נכון – עד כמה שאפשר, שותפות בין כל הדרגות וכל הגורמים, גם בקבלת החלטות, גם בבניית "אני מאמין". הירארכיה הרי קיימת באופן טבעי – יש מנהל, יש מורה, יש תלמיד – ואין צורך להתעסק אתה. כשהירארכיה נהפכת לרעיון מרכזי, מתבטל האקלים החוויתי.

רק באווירה של שותפות וקרבה נעשה כל אחד אכפתי, מעורב ואף יעיל ומוצלח יותר בעבודתו. באווירה כזו לא שוכחים שכל בעלי המקצוע הינם קודם כל אנשים, יש להם כשרונות, חסרונות, קשיים, משפחה, הסטוריה. אם יקבלו את האפשרות להתפתח בדרכם, לתת דרור ליצירתיותם, לקבל מקום לרעיונותיהם. אם יקבלו אפשרות להטביע את חותמם בסגוננם הם – כי אז קבלת את הצוות הנפלא ביותר, שירים כל מוסד ומפעל אל-על! ואתם ההוכחה!!!

מעטים הם מוסדות החינוך שנושאים על נס את הילד ולא את הכללים והם – הפלא ופלא! בעת ובעונה אחת – גם מבוקשים ומהוללים אך גם הופכים למטרת יישור ואיבוד הייחוד ע"י משרד החינוך. אני לא מאמינה שיש מערכת כלכלית, עסקית ואף חינוכית שתתעלם ממוצר שהצליח שתבטל בהבל פה ריקני מורשת מפוארת שעבדה (ומבלי שיהיה לה רעיון חלופי מוצלח יותר, או בכלל). מצב כזה קיים רק בפוליטיקה, שם שולטים כוחות אגו, אינטרסים צרים ושליטה חסרת מעצורים. וכשפוליטיקה היא הכח המניע קדימה – ערכים חינוכיים ואנושיים נסוגים אחורה.

אני יודעת שיש ביניכם – הצוות הקיים הצעיר – אנשים שמתקשים להסתגל, אני יודעת שיש ביניכם אנשים שהסתגלו והם שמחים בחלקם. אבל אלו גם אלו פשוט רגילים לעשות עבודה טובה! ה"אני מאמין" עדיין שולט עמוק בתוכם ואי אפשר להכחיד אותו ביום אחד. לכן – כך אני מבינה – הילדים הם ברי מזל, וממשיכים לקבל מכל אחד מכם את מה שלבכם יודע להציע ובשלב זה לפחות – זו נחמה גדולה. אנא המשיכו כך באומץ וביחד! והלוואי שגם החדשים שבצוות, יהיו קשובים למה שלבכם אומר – יקלטו, יבלעו ויפנימו.

עם כל זה אני רוצה להגיד לעצמי, את מה שהציע לי אוהד שפריר – זכיתי להיות חלק ביצירה חשובה ויחודית בעלת אני מאמין חזק ובוטח, שעשתה גדולות ונצורות לאלפי ילדים והורים, עלי כנראה להסתפק בזה ולנוח על משכבי בשלום…

ועכשיו, אני בבעיה גדולה – איך להגיד באופן כללי, כשרוצים להגיד באופן אישי. יש לי צורך עמוק להגיד לכל אחד איך הרגשתי אתו, מה נתן לביה"ס, מה נתן לי, כמה אני מודה לו ומה אני מאחלת לו. לכל אחד שיושב פה יש בעצם תפקיד וחלק בדרך שלי ובחיים שלי – המקצועיים והאישיים, שלפעמים אי אפשר להפריד ביניהם. אז איך עושים זאת? חשבתי להדגיש כמה דברים בחלק שלי – שאומרים מיידית. על הצד השני שהוא כל אחד מכם.

אף פעם לא ממש כעסתי (אולי פעמיים)

אף פעם לא ממש רתחתי

אף פעם לא ממש נעלבתי

אף פעם לא ממש נפגעתי

אף פעם לא ממש הרגשתי בודדה.

לא זוכרת כמעט נתוק והפניית גב.

לעיתים רחוקות מאד לא התחשק לי לקום מהמיטה.

לעיתים רחוקות מאד רציתי שהיום כבר יסתיים

לעיתים רחוקות מאד התייגעתי מאנשים.

לעיתים קרובות הייתי מלאת הערכה

לעיתים קרובות הייתי מלאת הערצה

לעיתים קרובות הייתי מלאת אהבה.

הרבה מאוד למדתי

הרבה מאוד נתרמתי

הרבה מאוד נתמלאתי מחדש

כמעט תמיד האמנתי

כמעט תמיד סמכתי

כמעט תמיד בטחתי

לרוב הייתי רגועה

לרוב ישנתי שינה שקטה ומתוקה.

אני מודה ואודה כל חיי, על שהייתי חלק ממערכת מופלאה של אנשים מופלאים, שייכת, תורמת, נתרמת, שווה בין שווים.

יהיו אולי מי שיכעסו עלי או יגידו שזה לא בסדר, אני מתנצלת מראש. אבל אני חייבת לשלוח מכאן את תודתי ואהבתי עם השמות המפורשים ל"מטבח" שלי: חיהל'ה נויה וסימה בזמנה – שבאישיותן ותרומתן נתנו ליום יום את טעמו השמח האישי והמתוק. לעוזי שמבחינתי אין לו תחליף ואפילו עכשיו אני מסרבת להרפות ממנו. לעירית שבין חלון ודלת חלקנו באמון, מבטים, מחשבות ורעיונות. לאבי, איילה, ניצה ומירי – להתחיל איתם את היום מוקדם בבוקר עם עוגה קטנה, ספורי בית חולים או כלבים ופרחים ויחד לחוש את דופק היום החדש שמתעורר. ללואיס שבצעדיו המהירים אל הלוח וה"בוקר טוב" הראשון – הכניס את היום שמתחיל להילוכו הגבוה וללביאה שותפתי, חברתי – ואין להפריד ביניהן – שאין ספק שלא אני ולא ביה"ס, אותו דבר בלעדיה.

ועוד משהו. אני לא יודעת למה, אבל אף פעם לא ערבתי את משפחתי בעבודה. ויש לי פה משפחה גדולה היום. ענת ונורית שלי שנותנות לי את טעם החיים (וגם מחזיקות אותי עדיין מועילה ותורמת) ויש גם אופיר וכרמל שעצם קיומם… אבל הם בצד השני של הירח. להם נוספו אלון ואמיר – הדובדבן שבקצפת. והיום כאן גם האחיות שלי האהובות עד בלי די רוני, יהודית ותמר והגיסים האהובים עלי שהן בחרו בשבילי – אלכס, אבנר ואיתן. ויש גם חברות וחברים שהם לי כאחיות ואחים שחלקו וחולקים אתי בית משותף ולא נתנו ולא נותנים לי לעולם לחוש לבדי – חנוש ומורדי ונירה ויוני ומירהלה ויהושוע וההורים שלי חגי ותמר וגם חנהלה ואבי אתי כאן היום. ויש את עדה חברתי המיוחדת ואת תרצה – אחותי מאז ועד עולם.

אני שומעת אנשים הנושאים נאומי תודה ואומרים בסופם תודה מיוחדת למשפחתם שבלעדיה כל זה לא היה קורה…זה נשמע כמו הגזמה פראית, אבל האמת כשחושבים על זה לא כפרזה – זו אמת לאמיתה! כי המשפחה הזו שלי, מאז שאני זוכרת את עצמי, נותנת לי בית, עוגן, קנה מידה, פירגון, שייכות, חשיבות, משמעות, צחוק שמחה ואהבה וברור לי שבלי כל אלו קשה לאדם לשרוד, כל שכן – לנהל בי"ס.

תוספת שנכתבה אחרי הערב וחלקה נאמרה בערב באופן עילג:

מילים בדרך כלל נענות לי, אבל עכשיו אני לא מוצאת אותן. להגיד על הערב הזה שהיה מרגש, זה לא קולע ולא מתקרב אפילו למה שאני מרגישה. זו חוויה ריגשית עמוקה שמציפה אותי בגלי אהבה ותודה. אושר מיוחד ממלאים אותי שושנה, אבירם ואוהד שפריר שהגיעו הערב. אני רואה על ידם את בנימין יקירי, מורי ואבי, מביט בי בעיניו הטובות והחכמות ואני מתפללת שאינו רואה את מה שמתחולל והוא נח על משכבו בשלום ובשלווה.

מה שעלה מתוך הערב הזה יכול לקרות רק בזכות היותכם תזמורת אחת! לא תזמורת א' ותזמורת ב'! למרות המנגינות השונות, כל כך הרמונית מאוחדת ומוכשרת שכליה טובים וקשובים זה לזה! שמחים זה עם זה! האם אפשר לשמור על זה?

ואני  – אחרי שהפכתי "לפרסונה נון גרטה"  למשרד החינוך, למועצה האזורית , לגבעת חיים, ולהנהלה הקיימת, קיבלתי היום ממש תעודה!!  שבשבילכם,

ורק זה באמת חשוב

אני פרסונה גרטה.

נועה לוי