דברים על האיש הענק, בנימין / לואיס ויונטה

הגעתי לגבעת חיים בשנת 1968, כמורה לאגרומכניקה לבית הספר של גבעת חיים איחוד. בנוסף לאטה מירון, קיבל אותי גם בנימין לשיחת היכרות.  שום מילה על חינוך מיוחד, מה פירוש המושג, סוג תלמידים. כך, כמו שבנימין יודע: לואיס ,תלמד שלושה ימים בשבוע, כך וכך המערכת שלך. זהו, קפוץ לבריכה. משום מה , באינטואיציה שלי, ידעתי שאקבל ממנו את כל העזרה וההדרכה האפשרית.

וכך, שנה רודפת שנה,מינוי למחנך, בנוסף להוראה המקצועית שלשמה באתי, שיתוף בהכנת המערכת, אחריות על המערכת, זו היתה הבעת האמון של בנימין בי. להיות צמוד אליו, בשיחות הורים, בשיחות עם תלמידים, המשלים והדוגמאות שהשמיע באזני באי שיחו, היוו ומהווים נר לרגלי עד היום.

למדתי מבנימין, כל כך הרבה מושגים מקצועיים ,שאף סמינר בזמנו לא לימדני. כך למדתי את המשפט המפורסם שלו: לנגן לפי שמיעה ולא לפי תווים. כיצד הוא הציב את המציאות בפני התלמידים והוריהם: כך בשיחות סיכום קליטת תלמידים חדשים:

זה וזה וזה- תדע פחות מכולם

זה וזה וזה –תדע כמו כולם

זה וזה וזה- תדע יותר מכולם.

גדולתו של בנימין היתה באיתור מורים/ מחנכים. אצל בנימין,כל מורה מקצועי נקרא מחנך. הוא דרש תואר ב. א.: לא, לא תואר אוניברסיטאי, אלא תואר חשוב יותר: בן-אדם.

את הציטוט הזה אני מצטט בגאווה לכל קבוצת סטודנטים להוראה ,שבאים לביקור. אני אמרתי שאצלי אין בעיה: אני  בוגר אולגה.

איך אפשר בלי להזכיר את הכינרת. מבצע של שנים. נסיעת בית הספר בסדר יורד: כיתות בוגרות- 5 ימים ,עד לכיתות הצעירות ליום אחד (יום שלישי). בנימין מגיע תחילה עם ה NSU PRINZ  ושוכר את הבונגלוס עבור בית הספר.

תמונות מבנימין: עומד עם חכתו,מקטרתו בפיו, הסומבררו על ראשו ודג. בצהריים, כשנבנו המגלשות, עומד על המגדל למעלה, ומשלח את הגולשים אחד אחד, שלא יפגעו חו"ח אחד את השני. ובערב, עם שוך "הסערות", יושב על כיסאו, ברחבה, שבמרכז החדרים, ספרו בידו, ושוב מקטרתו בפיו, כרועה השומר על עדרו, עד אשר כל "הרוחשים והרוחשות" יהיו במיטותיהם. זהו בנימין ומושג האחריות של מחנך.

את תפקידיו אלה האציל לי בנימין, פרט למקטרת, לדיג ולקריאת ספרים בהונגרית, או אנגלית. היינו במידה מסוימת הפכים: אני, בן מזל קשת, ספונטני ו"שולף" ,ובנימין שקול ורגוע. הוא לימדני איך לשלב בין השניים. בשלב מסוים,בנימין החל לפזר סמכויות, אטה ,כמנהלן, אותי מינה  כממונה על חטיבת הביניים. הערכתי מאד את האמון שנתן בי.  בהלוויה אמרתי, ואני אומר זאת גם היום: כל פעולותי, דרכי, חשיבתי, תגובותי עם התלמידים, הצעותי לצוות שמבקש את עצתי, הם אחת: אני אומר ,אני עושה- אבל זהו בנימין.

ביום האסון, שבו נפל בננו ירון, איני יכול שלא לשכוח את בנימין בוכה על צווארי. האיש "הקשוח" הוא אדם עם רגשות ותוכן פנימי אדיר. אהבתיו ואוהב אותו,כאב וכמורה לחיים.

בנימין שפריר ז"ל

בנימין שפריר (1928 – 2010) / אברהם הרצוג

בנימין שפריר נולד ברומניה בשנת 1928, להוריו קלרה ומרדכי שפריצר ז"ל. עלה עם משפחתו ארצה ב- 1940 ובמקביל ללימודיו נרתם לפרנסת המשפחה שקבעה מושבה בנתניה.

כבר בנעוריו נתגלה בו דחף עז להדרכה, במסגרת הגדנ"ע ותנועת הנוער של "מכבי הצעיר". בשנת 1947  התגייס לחיל הנוטרים והתנדב לפעילות המחתרות בימים טרם מדינה. במהלך מלחמת העצמאות נפצע פעמיים בחזית המרכז. מאבקי שנות ה– 40 גיבשו את המוטיבציה העצומה שאפיינה אותו, את העקשנות והדבקות המתמדת במטרה. כבר באותם ימים שימש כמנהיג לנוער הנתנייתי בנושאי חינוך, חברה ותרבות. הוא נתגלה כיזם, פעיל, דוחף ובמיוחד כצעיר רחב אופקים, ידע והשכלה.

לאחר נישואיו לשושנה לבית הרצוג, מוותיקי המושבה הגלילית משמר הירדן, יצא לפריז בשליחות בטחונית ובמקביל השלים לימודיו ב – L ECOLE DES HAUTES ETUDES SOCIALES.

עם חזרתו ארצה הביע רצונו לפעול בתחום החינוכי – סוציאלי.

בהמלצת מכרה חבר למשה טוקאייר ז"ל להקים ולנהל במשותף מוסד חינוכי – טיפולי לילדים עם בעיות בפרדס–חנה. החיים והעבודה במחיצתו של טוקאייר –  דמות ייחודית נועזת ויצירתית, היו עבורו אתגר עצום וחוויה חינוכית שהשפיעה על כל מעשיו ומחשבתו בעתיד – להקנות לילדים נסיון והתנסות שיהפכו לחוויות ובכך יעשירו את עולמם.

"תחנתו" הבאה היתה בניהול החינוכי של חוות הנוער בבאר-יעקב. מוסד זה קלט ילדי עולים טעוני טיפוח במסגרת "עליית הנוער". בבאר-יעקב השקיע מלוא מרצו בהקניית הרגלי חיים ראשוניים ונאותים לילדים שנתלשו מקרקע צמיחתם הטבעית ונזרקו לתוך כור ההיתוך של אומה בהתהוותה.

בשנת– 1952 חזר לנתניה לניהול בית הספר המיוחד ע"ש "יהודה הלוי", תפקיד אותו מילא בהצלחה רבה במשך 5 שנים. בניהולו הפך בית הספר למוסד חינוכי לדוגמא, נוצרו דפוסים, התרחבו כיווני החינוך ותכני למוד, נוצר קשר הדוק ואינטנסיבי עם משפחות הילדים והתגבשה ראייתו הבסיסית הרואה בבית הספר המיוחד מוסד חינוכי שלם ומקיף, בעל מגמה חינוכית – טיפולית –  שיקומית.

שהייה של מספר שבועות עם תלמידיו ב"מחנה עבודה" בקיבוץ גבעת-חיים איחוד, הפגישה אותו עם האחראים לחינוך המיוחד בתנועה הקיבוצית, שהתרשמו מאישיותו וממעשיו. הוצע לו להקים כתה לילדי קיבוץ מתקשים ולתרום מנסינו העשיר לחינוך המיוחד בתנועה הקיבוצית. לאחר לבטים רבים נענה שוב לאתגר ועבר עם משפחתו לקיבוץ גבעת חיים.

"מחנה עבודה" זה הביא בשנת 1957 להקמת "כיתת בנימין" שהפכה ל"כיתות בנימין" ועם פרישתו לגמלאות – לבית הספר "שפרירים" (מסגרת חינוכית מקדמת).

מסגרת זו הפכה להיות גולת הכותרת של עבודתו החינוכית הייחודית. מסגרת שהיא מפעל חייו, אותה הקים, הוביל וניהל במשך 36 שנים. מ- 12 תלמידים בשנת 1957 הפכה להיות המסגרת הגדולה בעולם בתחום החינוך המיוחד המונה כיום, בציינה את שנת ה- 53 להיווסדה, כ- 400 חניכים מכל רחבי מדינת ישראל. במהלך שנות קיומה התחנכו בה למעלה מ- 3,000 תלמידים מקיבוצים, ערים, מושבות, כפרים ומושבים. נוצקו דפוסי התמודדות מגוונים במטרה לענות על מגוון צרכיהם של תלמידים מתקשים, על רקע של גורמים וסיבות שונות ואינדיבידואליות.

בנימין שפריר הצליח להקים בית חינוך שהוא חלק אינטגרלי מהישוב בו הוא קיים, מהנוף האנושי שלו – פרי ראייתו המקיפה את מכלול צרכיו של הילד ואת הכנתו לחיים כמבוגר.

תפיסתו החינוכית הינה שילוב בין דברי חז"ל על "חנוך לנער על פי דרכו" ובין סיסמת הסוציאליזם המדברת על "כל אדם לפי יכולתו ולכל אדם לפי צרכיו". הוא ניחן ביכולת נדירה להוציא מכל ילד ומכל אדם את הטוב והיפה שבו. הוא יצר את המושג של חינוך מיוחד המושתת על אינטגרציה רב-מפלסית, המאפשר לסוגים שונים של ילדים מתקשים להתחנך תחת קורת גג אחת. את עיקרי תורתו החינוכית המתבססת על "עבודת השדה" העשירה והארוכה בגבעת חיים העלה בספריו "להיות מעורב", שיצא לאור בשנת 1985, ו"המנגינה נמשכת" 2001, וכן במאמר משותף שכתבנו לספר שיצא לאור בארה"ב שנושאו "חידושים בחינוך הקיבוצי" (2001).

בית ספר "שפרירים" הפך להיות מרכז "עליה לרגל" למחנכים, אנשי מקצוע, סטודנטים ומבקרים רבים מהארץ ומחו"ל.

במקביל לעבודתו בגבעת חיים שימש במשך כל השנים גם כיועץ חינוך בכיר בתחנה לטיפול בילד ובמשפחה של התק"ם בת"א ובאזורי הארץ השונים. יזם וסייע בהקמתן של מסגרות מיוחדות באזורים אלה, איבחן אלפי ילדים מתקשים והירבה בייעוץ ובהדרכה להורים, בתי-ספר וצוותים חינוכיים.

בין השנים 1975 – 1978 נענה לבקשה לצאת לשליחות ציונית בסקנדינביה, אותה מילא בהצלחה מירבית. במסגרת שליחותו התוודע בשנת 1976 לארגון IRTAC – ארגון בינ"ל בחסות מוסדות האו"ם לקידום הייעוץ בעולם. במסגרתו של הארגון הפך למשתתף פעיל ודינמי והיה בין היוזמים לעריכתו של מחקר בינלאומי ורב תרבותי לבדיקת דרכי ההתמודדות של בני נוער בעולם עם בעיותיהם האישיות. מחקרו המקיף על הנוער הישראלי הינו אחד הפרקים המרכזיים בספר רב משתתפים שיצא לאור לפני כ-15 שנה (1996).

משך כל שנות פעילותו הירבה בכתיבה, בהרצאות, בהופעות בכנסים בארץ ובחו"ל, בליווי וייעוץ מקרוב של מוסדות חינוך בכל רחבי הארץ ותקופת מה גם כמרצה בנושא הילד המתקשה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל-אביב.

תרומתו הייחודית בתחום החינוך זיכתה את בנימין ב- 3 פרסי חינוך, מהם 2 שהוענקו לו ע"י נשיאי המדינה:

1. בשנת 1984 הוענק למסגרת החינוכית בגבעת-חיים פרס החינוך על השילוב של המסגרת בקהילה הקיבוצית, ע" הנשיא חיים הרצוג.
2. בשנת 1996 הוענק לבנימין שפריר, ע"י נשיא המדינה עזר וייצמן, פרס החינוך על מפעל חייו בהקמתה ובניהולה של המסגרת המיוחדת בגבעת-חיים ועל תרומתו שאיננה ניתנת למדידה, ליחידים, למשפחות, לקהילייה הקיבוצית ולחברה הישראלית בכללותה.
3. בשנת 1997 הוענק לו פרס מפעל חיים ע"י השירות לילד ולנוער במשרד הרווחה.

משפט המסמל, אולי יותר מכל, את פירות התגשמות חזונו החינוכי, הוא משפטה של תלמידת י"ב שכתבה בסיום לימודיה: "כשבאתי לגבעת-חיים הייתי משהו, אני עוזבת היום ואני מישהו".

שלוש פעמים הוגשה מועמדותו לקבלת "פרס ישראל" ע"י קיבוץ קבעת-חיים איחוד, בית הספר "שפרירים", מפקחי משרד החינוך, התק"ם ואלפי תלמידיו. ועדת הפרס לא מצאה לנכון להעניק לו את הפרס הגדול מכולם, אך אין ספק בכך שמנגד – מדינת ישראל היא זו שזכתה בפרס, כי רק מי שמסוגל להפוך משהו למישהו – הוא מישהו!