דב צביון איננו

20.11.1923 – 17.2.2012

בן 88 במותו

יהי זכרו ברוך

.

דברים שכתבה רותי:

אבאל'ה, סבאל'ה,

אנחנו צריכים להיפרד. הכול קרה כל-כך מהר שממש קשה לעכל.

עד לא מזמן היית כל-כך מלא פעילות, שהיה קשה להאמין שאתה כבר לא צעיר.

כשסיפרתי לאנשים שאתה מאוד חולה, התגובה הייתה-לא יכול להיות,

הרי לפני שבוע עוד ראינו אותו בלימודים. כל הזמן היית עסוק.

למדת בכל תחום שעניין אותך, והיו רבים כאלה.

לא היה טיול שלא היית ראשון הנרשמים אליו, לזה כמובן אמא דאגה, שלא תפספס כלום.

אהבת ללכת לסביום ולשבת עם החברים, ותמיד טיפלת באמא, בסבלנות אין קץ.

כשהייתי שואלת אותך – מה נשמע, התשובה תמיד הייתה –אצלי הכל בסדר,

אופטימי ללא תקנה.

בבית חולים, כשנודע לנו כמה אתה חולה,

סירבת להיכנע וכל מה שרצית היה לחזור הביתה ולהמשיך לעסוק בדברים שאתה אוהב.

אפילו שם דאגת לראות את הצד החיובי,

אמרת לי תראי יש אנשים שמסתובבים עם אינפוזיה, אני לפחות פטור מזה.

בבית, כשלאט לאט נאלצת להוריד פעילות, ולי היה קשה לראות אותך כך,

אמרת לי – לא נורא רותיל'ה, זה מה יש. עד הרגע האחרון עשית הכל כדי להקל עלינו.

לא התלוננת גם כשהגוף כבר ממש בגד בך, וחברים וקרובים באו להיפרד.

ישבת שם חלש וכמעט ללא יכולת לזוז,

אבל כשהרופאה באה ושאלה לשלומך התשובה הייתה – הכל בסדר, לא כואב לי כלום.

אני יודעת שמה שהכי כאב לך זה אי היכולת לעשות את מה שאתה אוהב, אובדן העצמאות,

זה מה שהכי הפריע לך, אבל גם על זה כמובן לא התלוננת.

מנחם לדעת שבאמת מיצית את החיים עד הרגע האחרון, והסבל היה יחסית קצר.

בחודש האחרון, כשכבר היית תלוי בנו, ולכולנו היה ברור לאן אתה הולך,

פתאום נפתחת, והתחלת לדבר כמו שמעולם לא דיברת. הרי תמיד היית קמצן במילים.

בתוך כל הכאב מצאנו גם הנאה בלהיות איתך, כל כך קרובים.

תנוח אבא, מגיע לך, אנחנו נטפל באמא ובחתול, העיקר שאתה כבר לא סובל.

אוהבים המון המון וכבר מאוד מתגעגעים.

.

דברים שכתבה שוש צביון:

 דב היקר,

בעל, אבא, סבא, חם יקיר.

לכבוד יום הולדתך ה- 88 התארגנה המשפחה לטיול משפחתי בעכו.

אילנה התעקשה שנצא כולנו – כל המשפחה שאתה כל כך אוהב, יחד לטיול.

כמו שאתה תמיד אוהב, משפחה, טיול בארץ, אוכל טוב. לא חשבנו שזה יהיה הטיול האחרון שלנו יחדיו, על אף שכבר היינו שותפים למצב בריאותך.

זו הייתה תמצית חייך, דב, אהבת הארץ, אהבת המשפחה ואהבת האדם.

בכל גיל ובכל מזג אוויר יצאת לטייל בפינות הארץ, כל פינה חקרת, את דברי כל מדריך שתית בצמא, מחכה לרגע שתשוב ותספר לאילנה ולנו מחוויות הדרך, תמיד בעיניים בורקות. לא עייפת מלספר גם כשכבר היית במקום כלשהוא מספר פעמים ועדיין התלהבת כאילו ראית מקום זה בפעם הראשונה. כל פעם מחדש, כאילו לא טעמת די.

את אהבתך לטיולים שילבת גם בפינות חמדה בחו"ל. כמו מגלי העולם הסקרנות והרצון להכיר עוד הובילו אותך למקומות שונים בעולם.

טיולים עם אילנה, עם בני המשפחה. גררת את אורי לטיול בפטרה מיד לאחר חתימת הסכם השלום, עם נעמי באירופה, עם שקד בהולנד. ועם קבוצות הוותיקים של עמק חפר.

בעינינו, דב, אתה צעיר נצחי. דומה שלא נתת לשיני הזמן להותיר בך אותות. ברגעי משובה נתפסת כשאתה זוחל עם הנכדים, משחק עימם, קורא להם סיפורים ולכל מי שהיה מוכן לשמוע – סיפרת בהתלהבות אין קץ ובגאווה גדולה אודותם: כיצד הם גדלים? מה החוכמה החדשה שהם אומרים? איך החיוך שלהם תמיד את לבך ממיס? באהבה טוטאלית התמסרת לכל גחמה שלהם בכל עת שבאו להיות עימכם.

על אהבתך לאילנה ניתן לקרוא רק בספרים. דברים כאלה אינם קורים לאנשים רגילים. שוררת ביניכם אהבה עמוקה, גדולה. כשבאתי אליכם בפעם הראשונה, נכנסתי לביתכם הצנוע ואני זוכרת את ההתרשמות שלי מהרעות הזו שראיתי. ככל שהעמיקה היכרותי עימכם גיליתי עד כמה חברות זו ואהבה זו הינה מעל לכל ספק.

ראיתי את החום שבעיניך ולא יכולתי שלא לחוש את הערצתך לאילנה. איחלתי לעצמי באותו רגע אושר כזה. את האהבה הזו הורשתם לילדיכם. ללא תנאים, ללא חשבונות. רעות אמיתית.

בחודשים האחרונים, בכל עת ששאלנו – דוב, מה שלומך? ענית בתשובה כל כך אופיינית – "הכל בסדר, חוץ ממה שלא בסדר". לא רצית שנדע שכואב לך, שלא נוח לך. שלא נדאג.  בגוף הקטן הזה שרק למראית עין היה שברירי, שכן גיבור אמיתי.

דוב, בערוב יומך, ראיתי את מבטך. חולף על פני אהוביך שבאו להיפרד, לחזק אותך ואת אילנה. מבט מתגעגע, יודע שזו הפעם האחרונה, יודע שבאה העת.

וכשכולם ביקרו, הרשית לעצמך להפסיק להיות גיבור. ולהיפרד לתמיד.

קשה לנו בלעדיך, אבל אנו יודעים שכעת אתה נח ובזו יש לנו מעט נחמה.

אנו אוהבים אותך,

 בני המשפחה.