שרה הגיעה אלינו בעקבות נישואיה המאוחרים לשאול ברלב. רגעי האושר המשותפים שלהם היו קצרים, שרה התאלמנה עם מותו של שאול ונשארה לגור בקיבוץ.

למרות גילה המבוגר שרה השקטה והצנועה השתלבה בעבודה במחסן, במרכולית ובנוף שלנו. תמיד הקפידה לשמור על פרטיותה, לא נתנה לאף אחד לחדור – מעבר ל"מה נשמע" ו"מה שלומך" המסך היה אטום לחלוטין.

הקשר שלי עם שרה נוצר מייד עם תחילת עבודתי במערכת הבריאות לפני כ-16 שנים ונמשך עד יומה האחרון בנווה נועם. ליוויתי אותה בכל שלבי המחלה וכחוט השני עבר לו אותו חיוך נעים ועיניים מביטות בטוב וברכות ומוקירות תודה, גם כשלא יכלה לדבר ולבטא מה היא מרגישה.

גם לצוות שטיפל בה לא נתנה שרה שום מידע על חייה האחרים, רק דיברה על הבנות והנכדים.

זכיתי לפגוש את צביה ושולה כששרה עברה לנווה נועם. בכל פעם שהן הופיעו עלה אותו חיוך על פניה, אשר לווה לעיתים בליטוף קל.

משיחה שהייתה לי עם צביה הבנתי עד כמה היו חייה של שרה הישרדותיים, עד כמה סיפור חייה הוא סיפורם של בני דורה, דור ניצולי השואה ומקימי המדינה. שרה היא מאותם אנשים שנותרו חסרי משפחה ובחרו להחריש… עד יומם האחרון.