את הדברים הבאים סיפרה מטה זילברמן ללאה הישראלי באביב 1995:

נולדתי בוינה ב-10.12.1921 להורי – מקס ולואיזה אנגל. הייתי בת יחידה. הורי היו ילידי וינה, הורי אימי מוצאם מגרמניה, אמי התגיירה כשנישאה לאבי מכס, שמה העברי היה לאה. הורי אבי היו יהודים דתיים אורתודוקסים, אבל אבא היה חופשי, הייתה לו חנות בדים ממנה התפרנסנו. מצבנו הכלכלי היה טוב.

בכתה א' למדתי בבית ספר כללי ממשלתי. בשנים הראשונות של בית הספר לא הרגשתי ביחס אנטישמי מפלה מהסביבה. וינה של הימים ההם הייתה סוציאל דמוקרטית ולא הייתה אנטישמיות גלויה. בבית הספר פעם בשבוע היה שעור דת, ואז הילדים הנוצרים למדו עם כומר, ולנו היה מורה יהודי שלימד אותנו את סיפורי המקרא וגם לימד אותנו הרבה על ארץ ישראל.

אצלנו בבית לא היה שום רמז לציונות. הציונות התחילה להתעורר אצלי רק כשהנאצים סיפחו את אוסטריה , ובשלב מסוים הגעתי לתנועת הנוער כחול לבן, על ידי חברות שלי מבית הספר התיכון. זה היה ב-1938. במסגרת תנועת תכלת לבן עברתי לגור בקומונה עירונית בוינה.

בספטמבר 1939 יצאנו בספינות טיולים לשיט  על הדנובה תוך כוונה לעלות על אוניית מעפילים  בים השחור,  אך היא לא הייתה שם, ונאלצנו לחזור לוינה. בדצמבר 1939 יצאתי שוב את וינה ואת חורף 1940  עשינו בספינות הנהר ביוגוסלביה. באביב 1940 ירדנו למחנה ושם נשארנו עד סתיו 1940 ומשם נסענו לזגרב. ב-1941 הגיעו למחנה שלנו 200 ויזות עליה לא"י שמיועדות היו לבני 18  ועוד 20 ויזות מטעם ויצו לנשים צעירות מעל גיל 18 .

נסענו ברכבת דרך יוון, תורכיה סוריה ולבנון ולארץ. כשהגענו לראש הנקרה הבריטים הובילו אותנו למחנה המעפילים בעתלית, שם סידרו לנו תעודות רשמיות איתן יכולנו להסתובב בארץ. יותר מאוחר נודע לי שהנאצים פלשו ליוגוסלביה ורצחו את כל מי שנשאר במחנה. רק 220 איש מתוך 1,000 שהיו בספינות הצליחו לצאת. נס קרה לי שהצלחתי להיות בין 220 שיצאו. ממש מזל!!

היות ועליתי מטעם ויצו יצאתי ללמוד במשק הפועלות  שליד עפולה  שהיה שייך  לויצו. למדתי שם עברית וחקלאות – מקצוע הלולנות. בחופשים ובשבתות נסעתי לקיבוץ שליד נהריה, לשם הייתי שייכת, ושם התקבלתי לחברות עם סיום הלימודים.

בשנת 1946 קיבלנו רשות להתיישב בגליל והקמנו את קיבוץ נאות מרדכי, אבל רק חלק מהגברים עלו להתיישב שם, היתר נשארו במיקום הזמני ליד נהריה. יורם נולד ב-1947 . ב-1949 נפרדתי מאביו של יורם, וב-1950 התחתנתי עם וילי ועברנו יחד עם יורם לגבעת חיים מאוחד. באפריל 1951 נולדה ביתנו דינה.

היינו מפא"יניקים וחברי המאוחד לא רצו לקבל אותנו לחברות, עם הפילוג ב1952  עברנו לנקודה החדשה בגבעת חיים איחוד. עבדתי בלול עד שהענף חוסל מסיבות כלכליות. ב-29.05.1955 נולד בננו עוזי כאן בגבעת חיים איחוד. במרץ 1958 קרה אסון ועוזי נהרג. כשנה לאחר מכן באפריל 1959 נולדה בתנו נעמי.

אני חיה בקיבוץ מתוך רצון. את הילדים גידלתי במסגרת החינוך המשותף, איתו הייתי שלמה. חשבתי שנחמד לילדים טוב להיות בחרת ילדים בני גילם, אולי זה נבע מכך שהייתי בת יחידה. אני מקבלת את השינויים של הקיבוץ, ואיני מתגעגעת לקיבוץ של פעם. יש לי היום 4 נכדים נהדרים שאני מאוד נהנית מהם.

לאמא שלנו מטה זילברמן

19.06.2011 –  10.12.1921

התברכת בהמון תכונות יפות: נועם הליכות, צניעות וענווה.

תמיד דואגת  – אבל לעולם לא לוחצת, מתעניינת בשלום כל בני המשפחה,

נותנת מכל טוב, והמשפחה בשבילך – עולם ומלואו….

אופה כמוך – אין ולא תהיה, ומי כמונו זוכרים את העוגות מצופות הקרמים הנהדרים,  והעשירות תרתי משמע.

וכמה חכמה את – פותרת תשבצים מסובכים, קוראת ספרים רבים בשפות שונות, מתקדמת עם הזמן, לומדת להפעיל מחשב בעבודתך בכלבו.

ואיזו חכמת חיים יש בך – להיות מעורבת  אבל לא להתערב יותר מדי, לא לבקר, לקבל גם את השונה ממך ,  ואותנו – בני המשפחה שהצטרפו עם הנישואים.

ומלת המפתח שלך – שיהיה לכולם רק טוב בדרך בה יבחרו ללכת, ובמקום בו יבחרו לחיות את חייהם.

והנכדים – שבעיניך וכמובן גם בעינינו הם הכי הכי,  והכל ביחד עם וילי שכל כך הרבה אהבה והבנה שררה ביניכם עד יומו האחרון.

כולנו בני המשפחה וכל הסובבים אותך נדבקים באופטימיות ובצחוק שלך,  ולכן גם היה כל כך נעים ונוח לטפל בך, גם בימים הקשים של שנותייך האחרונות.

כשכבר לא קראת ספרים מילאת את זמנך בציורי פרחים צבעוניים, שהיוו עדות לאופטימיות הגדולה שלך,  והם מילאו את הבית שמחה גדולה.

אין בפינו מספיק מילים כדי להודות לבברלי המטפלת,  שבמסירות ובאהבה טיפלה בך שנים ארוכות, עד שאי אפשר היה יותר, ואז עברת לנווה נועם.

למרות הטיפול המסור גם שם, כנראה שהרגשת בחסרונה  ועצמת את עינייך בשקט לתמיד.

אוהבים אותך ונזכרך לעד – כל בני המשפחה.