אני כותב את הדברים הבאים בתחושת בהילות גדולה, ודחיפות. שכן זוהי התחושה שמלווה אותי מאז שהתחלנו לדון בתהליך של הסדרת נושא השיוך בקיבוץ. חשוב לי לכתוב כאן כי הנושא שעל הפרק כלל אינו נושא של כסף. הנושא על הפרק הינו, לא פחות ולא יותר, המשך קיומו של הקיבוץ כפי שאנחנו מכירים אותו.

כל כך הרבה זכרונות עולים וצפים עכשיו, זכרונות מעצבים.

מרדכי ופרידל שקדי, סבא וסבתא של איתי

כיתה ה', אני רודף אחרי נעה לברון באורווה, מחכה שתיאות לזכות אותי ולו במעט תשומת לב. יום שישי בחדר האוכל, מכינים סנדביצים לביה"ס, שמחים שהפעם רענן השכיל לקנות שוקולד השחר ולא ממרחית, נוכל להחליף אותם בסנדביצ’ים שווים עם החבר'ה ממשמר השרון. אני זוכר את זיגו בטיול משפחות, מכין קפה שחור על כלב גז בתוך סיר גדול כמו העולם. כיתה ו', אני מביט באופני המירוץ החדשות שלי, צוללות עמוק לקרקעית הבריכה, לאחר שגרשון, שנמאס לו שאני מחנה אותן במקום הלא נכון, מימש את איומו. בעיניים דומעות וגרון חנוק, מושפל, אני שולה אותם משם. הלאה, חוזר ביום שישי אחר הצהריים מהצבא, מדים ונשק, ושלווה גדולה שנוחתת עליי מיד בכניסה לשער, קסם של ממש, הגעתי הביתה. אני זוכר את סבתא שלי שנים ארוכות מוכת אלצהיימר בנווה נעם. זוכר ערבי זיכרון בחדר האוכל לאחר הצפירה, אנשים מספרים, קוראים מכתבים, תמונות, שירים. אני זוכר חגים, המון ערבי חג, בבית וינה, בקפה שלאחר ארוחת החג. אני זוכר לוויות של הסבים והסבתות של חבריי לכיתה, של הורים. זוכר קיבוץ אבל, מזועזע ממותם של בנים צעירים מידי. זוכר את דן שגיא מסיע באוטו גולף את הזקנים שלנו.

הרבה זכרונות, הרבה טובים, חלקם רעים, אבל זה הבית, כאן גדלתי, כל מדרכה כאן היא יקרה לי כל כך, הלכתי בה כל כך הרבה פעמים, כל עץ, הם חלק מהנוף הפנימי שלי. זה יכול היה להיות גם אחרת, ואז גם אני הייתי מישהו אחר, שזה אולי דווקא טוב, אבל כך בכל אופן זה היה, וזה בכל אופן מי שאני. ואני כותב.

קיבוצים רבים שהחליטו עקרונית על שיוך בעבר, עוצרים את התהליך ופותחים מחדש את הדיון בנושא. ומעטים הם הקיבוצים שביצעו תהליך שיוך מלא. שכן הם מבינים שהשאלה האם לבצע שיוך, אינה שאלה כלכלית (למרות שיש לה משמעויות כלכליות כבדות) אלא בראש ובראשונה שאלה של אופיהמקום שאנחנו רואים כאן לנגד עינינו בעשרים השנים הקרובות. של איכות חיים במובן המיידי ביותר שלה. בתקופה שבה העולם סביבנו מחפש שורה תחתונה של רווח, הופך ליותר ויותר אינדבדואלי, איש איש לעצמו. עולם ההמפריט את כל השירותים הבסיסיים (בריאות, רווחה, חינוך). בעולם כזה, בתוך "בועה" שבנינו לעצמנו, יש לנו אפשרות לקבוע לעצמנו סדר עדיפויות חברתי/כלכלי. לבחור להשקיע בבריאות, סיעוד, פנסיה, חינוך, תרבות, נוי וכו'. ואת האפשרות הזו אנו מעמידים בסיכון, בעיני, אם נבחר לשייך.

בתים בנקודה

זאת מפני שהמצב הזה, בו אנו קובעים לעצמנו סדרי עדיפויות, הולך להשתנות, להערכתי, בצורה קיצונית ברגע שהקיבוץ יעבור שינוי דמוגרפי מואץ כתוצאה מהשיוך הקנייני. וזאת משתי סיבות: ראשית, כיוון שברגע שהבתים יהיו שייכים לתושבים הם יוכלו למכור אותם לכל המרבה במחיר. שנית, אם נחליט על שיוך, לאחר שנמצה את מכסת 375 הבתים עליהם אנו מקבלים הנחה, כל בית נוסף יחויב בתשלום כמעט מלא על הקרקע (900 אלף ש"ח). עובדה זו תקשה ביותר על רוב בני הקיבוץ, ואף תעשה זאת בלתי אפשרי, עבור חלקם, לבנות כאן את ביתם. ובכך אני חושש כי נגדע את המשכיותה של הקהילה האורגנית הזאת: סבא, אבא, נכד, דודה ודוד, גרים יחד, מכירים אחד את השני, רואים אחד את השני, דואגים אחד לשני (לפחות קיים הפוטנציאל לכך).
אל עליית מחירי הדיור והרחקתו מלהיות בר-השגה מצטרפת העובדה כי אמירת הן לשיוך משמעה לאפשר למדינה לשווק חלק מקרקעות הקיבוץ לכל אזרחי המדינה. כלומר ההחלטה מי יהפך להיות תושב המקום, שותף בקהילה, לא תהיה יותר בידנו, הקיבוץ. אנחנו בעצמנו נביא למצב בו הקיבוץ הופך יעד למשפרי דיור מהסביבה, לעליה תלולה של מחירי הבתים ובטווח זמן בינוני-ארוך לכך שבני הקיבוץ לא יוכלו לאפשר לעצמם לקנות בתים בקיבוץ בשל מחיריהם הגבוהים (כפי שקורה כעת בקיבוצים ששייכו לפני זמן רב, ראה דוגמת גשר-הזיו, מגל). במצב כזה שבו כמות הולכת וגדלה של החברים הם חסרי זיקה פנימית למקום ולאנשים, גם אין לצפות כלל ליחס סולידרי. אני מודאג, שכן קשה לי לדמיין את דני, משפר דיור מנתניה, מגלה עניין בהגר גילה שזקוקה עכשיו לשירותי הנווה נעם? יש מוסד ביטוח לאומי והוא הכתובת, זו לא אחריות שלו! וקשה לי לדמיין את המוטיבציה של שושי, משפרת דיור מחדרה, לסבסד בכספי המיסים שהיא משלמת את הגנים היקרים האלו. מדוע? היא מכירה גן ויצ"ו בחדרה שם רגילה הייתה לשלם 900 ₪ בחודש ולא 3000 ₪, כפי שנהוג כאן. ומה איכפת ליוסי, שהגיע מתל אביב, מערבי החג או מערב אלתרמן בבית וינה? יש אולם תרבות בנתניה ומי שרוצה לראות הצגות שיסע לשם. ואם כבר, אז גם ההשקעה הזאת בנוי נראית לו מוגזמת ביותר, שכל אחד יטפח את הגינה שלו וזהו. והרשימה עוד ארוכה ארוכה… קיימת אפשרות אמיתית כי ברגע שיווצר פה גרעין מספיק גדול של אנשים חסרי זיקה פנימית למקום, הם יוכלו יחד לשנות, ללא קושי רב, סעיפים בתקנון הנועדו לאפשר את אורח החיים שציינתי קודם.

ומה עם השטחים והמבנים הציבוריים? אנו מסתכנים בכך ששטחים אלו יופקעו, בתהליך של שיוך, מידי הקיבוץ ויהפכו להיות (כפי שקורה במספר קיבוצים) בפיקוח ובאחריות המועצה האזורית: גנים, נווה נעם, סביום, מועדון, בית וינה ועוד.
כאמור, קיבוצים רבים מבינים את התהליך שאני מתאר כאן, ולכן עוצרים את תהליך השיוך הקנייני. למעשה, קיבוצים ספורים בלבד בצעו שיוך קנייני עד הסוף, ומאפייניהם שונים לחלוטין מאפיונה של גבעת חיים. רובם המוחלט הם קיבוצי קו עימות או פריפריה או קיבוצים שבשל איום כלכלי-קיומי, נאלצו למכור מגרשים 'החוצה' על מנת להמשיך לקיים את הקיבוץ.
ויחד עם זאת, אנחנו, כמו קיבוצים רבים, רוצים להמשיך לקלוט ולבנות ומעוניינים לתת לחברינו את האפשרות להוריש את דירתם לבניהם. ולכן, יותר ויותר קיבוצים פועלים במודל "הסדרת זכויות". במודל זה, מנהל מקרקעי ישראל, לאחר שהקיבוץ מודיע שהוא אינו מתכוון לשייך, יוצא משטח המחנה וחותם על היתרי בניה. במקביל, תקנונים פנימיים מבטיחים את הורשת הזכות למגורים בקיבוץ לבני המשפחה. כלומר, גם בניה וגם הורשה בפועל. בכוונתי להציג את המודל העדכני הזה בפני ההנהלה וצוות ההיגוי כדי שיעלה לדיון ציבורי. אימוץ מודל זה, יאפשר להוציא לפועל את שכונה ג', במחירים שהיו נהוגים עד כה בקיבוץ, ולא פחות חשוב מכך, יאפשר לנו לשמור על הצביון המיוחד של המקום היקר הזה.

לסיכום, על פי המודל המוצע של "הסדרת זכויות":
1. אפשר לקבל היתרי בניה מהמנהל באופן די מידי.
2. אפשר לשמר את זכות ההורשה בפועל של דירות החברים.
3. אפשר לשמר את אורח החיים הקיבוצי הייחודי שרקמנו לנו כאן. ואפשר לדאוג לכך שבני הקיבוץ, גם בעוד חמש ועשר שנים, יוכלו להקים כאן את ביתם.

מקווה שנפעל בחכמה וברגישות, וננווט את דרכינו באופן שקול וזהיר במים הסוערים..
אשמח מאוד להערות, השגות, שאלות וגם ביקורת שעולה מתוך הקריאה. אפשר לעשות זאת באתר הקיבוץ, בדף הפייסבוק ומי שמעוניין באופן אישי, גם במייל: Giloitai@gmail.com