גלעד, ספר על עצמך לטובת הדור הצעיר…

1935 – גלעד בן ה-4 על הרכב היחידי שהיה שייך לגבעת חיים וכונה אוסיבוּס

אני בן של מייסדי קיבוץ גבעת חיים. ההורים שלי הגיעו לכאן בשנות ה-20 של המאה ה-20 מבֵּסָרַבְּיָה, שטח שהיה שייך אז לרומניה, סופח לברית המועצות במלחמת העולם השנייה והיום בשליטת מולדובה. הם היו שם בהכשרה לפני עליה ארצה, ובישראל התיישבו תחילה במחנה "בת גלים" ומשם עברו לחדרה, שם התארגנו לקראת עלייה על הקרקע בגבעת חיים (המאוחד כיום), לאזור שנקרא אז ואדי חווארת, לימים עמק חפר. היו מעט ערבים באזור שהתגוררו בשני כפרים: מנשייה וזלפי. באותו הזמן הוקמו גם היישובים כפר הרוא"ה, חוגלה ואלישיב. כדי לנהל כאן חיים נורמאלים הבינו שקודם יש לייבש את הביצות בין עין החורש לגבעת חיים ולכן חפרו תעלת ניקוז, שהובילה מים לכיוון נחל אלכסנדר. אני נולדתי בשנת 1931 בעפולה, שם היה בית היולדות הקרוב ביותר. הייתי הילד החמישי שנולד לאנשי גבעת חיים, וגדלתי עם מעט מאוד ילדים. הזיכרונות שלי מפה היו של אנשים מבוגרים שהיו עסוקים מאוד בהתיישבות, ולכן לא היה להם זמן לפנאי או לגידול הילדים. הייתי ילד חריג: לא הלכתי הרבה לבית הספר, והמורים ממילא רק למדו איך ללמד אז ניצלנו את זה ועשינו להם חיים קשים; היינו ילדי פרא חופשיים! הייתה לנו ילדות טובה, היינו מאוחדים – ואת ההורים כמעט שלא ראינו.

איך היו היחסים בין תושבי הקיבוץ לבין השכנים הערבים?

היו לנו יחסים טובים מאוד איתם. היה לי חבר ערבי ממנשייה בשם עיסא, בעל צבע עור כהה במיוחד. דאגתי תמיד להביא לו פת לחם כי הוא היה רעב. תחילה דיברתי איתו בעברית והוא ענה לי בערבית וכך לימדנו ולמדנו זה את שפתו של זה. היחסים בינינו היום מורכבים: במאורעות 1936 (תחילת המרד הערבי הגדול) היו מגיעים ערבים מקקון הסמוכה ויורים על גבעת חיים, אבל תושבי זלפי ומנשיה לא ניסו לפגוע בנו כי הם ידעו שהיחסים בינינו טובים וזה שיחק לטובתם; הייתה מין אווירה של אחווה. לפני מלחמת העצמאות הגיעו הנה המנהיגים הערביים כדי להזהיר את אנשי זלפי ומנשיה מפני המלחמה. הם אמרו להם לעזוב ולהתיישב בכפרים מרוחקים יותר, שוויקה ועתיל, והבטיחו להם שיחזרו להתיישב כאן לאחר המלחמה, כי העריכו שינצחו בה. עיסא בא להיפרד ממני לפני שעזב עם שאר בני משפחתו ושנינו היינו עצובים על כך. אנחנו קיבלנו את הערבים; למשל, כשלא היה להם מים לשתות, הם באו אלינו ושתו מהברז שהיה מחוץ לגדר היישוב. תמיד הרגשנו בטוחים ולא חששנו מפניהם, גם בלילות שנשמעו יריות מחוץ לקיבוץ.

ואז פרצה מלחמת העצמאות. מה אתה זוכר מהימים ההם?

בתור נער בן 17-16 לימדתי את שורדי השואה שהגיעו ממחנות הריכוז בפולין והונגריה, לירות בכלי נשק במסגרת גדנ"ע. במלחמה הייתי בר-מזל כי הייתי צעיר מדי בכדי להתגייס, אבל היה לי ניסיון רב בחקלאות. לכן נשארתי לעבוד בפלחה וניהלתי עם המבוגרים את המשק, בזמן שבני ה- 18+ יצאו להילחם; אבל למרות זאת הרגשתי שאני מציל את הקיבוץ. הייתה פה אווירה מאוד מתוחה. אנשי גבעת חיים אף נשלחו להילחם בצבא העירקי, שהגיע עד קקון, משם הערבים המקומיים כבר הספיקו לברוח. בהמשך התגייסתי לצבא וכשהשתחררתי התרחש הפילוג בקיבוץ המאוחד. הגיעו לכאן אנשים מכפר סאלד ועברתי לגבעת חיים איחוד לא בגלל סיבות פוליטיות או אידיאולוגיות, אלא בגלל שלכאן הגיעו אנשים שהתחברתי אליהם יותר מבחינה חברתית ותרבותית. בעיקר אהבתי את הטעם המוזיקלי והאינטלקטואלי של היֶקִים… בנוסף, החברה החדשה שהוקמה פה הייתה יותר חופשית מזו בקיבוץ המאוחד. שם עשו למען הקבוצה, וכאן אנשים הבינו שמעבר לקולקטיב הגדול יש גם משפחה, ילדים ואינדיבידואל. גם כששרר מצב כלכלי קשה, המבוגרים תמיד דאגו לנו לאוכל ומשאבים. בתי הילדים החדשים שהוקמו היו מאורגנים יותר ובסך הכל היה כיף לחיות פה. אני זוכר רק את החיים הטובים בקיבוץ החדש שהוקם אז. כשהתבגרתי, הבנתי כמה המבוגרים עשו למעננו והרגשתי חובה להחזיר להם.

אתה יודע מה עלה בגורלו של חברך הטוב עיסא אחרי המלחמה?

כן, פגשתי אותו בערך 15 שנה מאוחר יותר. הוא עזב מפה לעתיל (שהייתה בשטח ירדני-פלסטיני) עם עדר הכבשים שלו, ומשם הצליח לעבור לבאקה אל גרביה, שנמצאת עד היום תחת ריבונות ישראלית. יום אחד הסתובבתי בחדרה ופתאום נתקלתי בו! ניגשתי אליו, ושאלתי: "אתה עיסא?" והוא ענה לי במבטא ערבי: "גָלְעָד!". התחבקנו ושמחנו לראות אחד את השני. צריך להבין: לא הייתה עוינות בין הערבים הישראליים לבין היהודים. תמיד היה לי נוח לחיות איתם בארץ הזו.

סיום לימודים בגבעת חיים מאוחד עם גלעד כרמי (שלטי המאוחד)

באיזה מקצוע עסקת בכל שנותייך בקיבוץ?

אחרי שחרורי מהצבא רציתי להיות נהג משאית, אז מרכז העבודה אמר לי לעבוד שנה בפלחה ושלאחר מכן אוכל לעבוד בקואופרטיב כנהג. בחלוף שנה הלכתי למרכז המשק, שהתחלף בינתיים, והוא אמר לי שמה שהמרכז הקודם הבטיח לי כבר לא רלוונטי, ושלח אותי לעבוד כטרקטוריסט בגן הירק – וזה מה שעשיתי. אחרי זה עבדתי כשלושים שנה בקואופרטיב כנהג, כמרכז עבודה, כמנהל המוסך ובעבודות נוספות: הייתי גם סדרן עבודה, חבר מזכירות, חבר מועצה וביצעתי מספר תפקידים ייצוגיים בקיבוץ. תמיד הרגשתי שאני לא שייך למישהו, אלא חלק מקבוצה. בהמשך עבדתי שלוש שנים בקיבוץ קלי"ה שבצפון ים המלח, כי נתבקשנו להיות המשק האומן שלהם. מה שחשוב זה שתמיד הרגשתי בבית פה.

גלעד כרמי – שיפוץ המטבח אוק' 75

מה דעתך על ההפרטה ועל התהליכים שעובר הקיבוץ המתחדש? במה זה שונה ממה שהיה פעם?

כשהגעתי לגיל מופלג, יצאתי לפנסיה מטעם הקיבוץ, וגיליתי שזה דבר לגמרי לא רע: פתאום, ביום בהיר אחד, אתה יוצא לחופש ומקבל על זה תגמול מכובד. בוקר אחד התחלתי לעשות רק מה שאני רוצה, וזו מבחינתי המשמעות של חירות. אני מאוד מרוצה מהמצב הזה. הרי עד ההפרטה זה לא היה – כולם עבדו עד יומם האחרון. תהליכי ההפרטה שינו את אורח החיים מן הקצה אל הקצה. בנוסף, החברות שלנו פה במסגרת הקולקטיב גרמה לנו להיות יותר פתוחים בגלל התלות אחד בשני; אין פה ניכור כמו שיש בחברות אחרות. בשורה התחתונה: אהבתי מאוד את הקיבוץ של פעם ואני מרוצה מאוד גם מהקיבוץ המתחדש. אני לא מעורב בכל תהליך שיוך הדירות כי ילדיי אינם חיים פה.

גלעד כרמי היום בביתו

מה לדעתך צופן העתיד לגבעת חיים איחוד בפרט ולמדינת ישראל בכלל?

הבעיה של הקיבוץ אינה קריטית, אבל בקשר למדינה – התיאוריה שלי היא שישנה רק אפשרות אחת: הסכם. שום מלחמה לא נגמרה ללא משא ומתן בין הצדדים הנלחמים. צריכים לדבר! היום, לצערי, המנהיגים של שני הצדדים לא רוצים לדבר. אם רק אחד ירצה – אז יש סיכוי של 50% להסכם. אם שניהם ירצו, ראה מקרי הסכמי השלום עם מצרים וירדן – אז יש הסכם! נקלענו למצב שלפיו אם לא נחתום על הסכם, ואני אפילו לא מדבר על שלום, אלא על הסכם מדיני – אז לא נשרוד כאן. בנוסף, השלטון היום מנסה להתנכל לאנשים שבנו את הארץ הזו. יצא מצב שהאשכנזים קלטו את בני עדות המזרח, ואלה נאלצו לשבת במעברות שהפכו לעיירות פיתוח מבודדות ומרוחקות. אבל הם היו פה! ממשלת ישראל הנוכחית מנצלת את הקונפליקט הזה בין המזרחיים לאשכנזים, ונתניהו העומד בראשה דופק את המדינה על בסיס המתח הזה. כך שגם בינינו אנחנו לא מצליחים להסכים: עם החרדים, עם הדתיים, בין ימנים ושמאלנים. יש אנשים שיושבים בראש המערכת ולא רוצים להגיע להבנות, וכך החברה הישראלית קורסת לנגד עיננו. אנחנו עדים לזה ואנחנו אובדי עצות, משום שאנחנו צד מסוים בסיפור הזה. כל השנים פחדנו משואה שנייה שעלולה לקרות, אבל תמיד אמרנו "לעולם לא עוד!" כי אנחנו חזקים. אבל לא צריך להיות חזקים בשביל שזה לא יקרה, אלא צריך להיות חכמים. והיום, אנחנו מסוכסכים עם כל האזור שלנו ואין לנו רצון לדבר עם המדינות השכנות. נכון שגם אצלם אין, אבל אנחנו צריכים להתעלות עליהם. בכל ההיסטוריה העולמית מלחמות הסתיימו בהסכמים, ואצלנו מסרבים לדבר אז אנחנו מוצאים את עצמנו עם עוד ועוד אויבים. למה? בואו ננסה לדבר! עד היום אני נפגש עם ערבים ישראלים, והם רוצים דבר אחד: שיהיה פה שקט. חלק מהמנהיגים שלהם אולי רוצים לגרש אותנו, אבל אם נדבר – נוכל לחיות ביחד. נכון שיש אצלם קיצונים, אבל גם אצלנו יש. והמצב הזה מדאיג אותי, אף על פי שכבר לא אהיה פה. אבל יכול להיות פה גן עדן – אם רק ננסה!