אומרים שהיה פה שמח. את הקיבוץ לא עזבתי. אבל כמו רבים אחרים, הקיבוץ עזב אותי. במחנה הקיץ בסוף י"ב, שהיה בחורשת אכזיב, למדתי שהקיבוץ היה כמחנה שבויים, יענו סטלאג מוקף בגדרות ומגדלי שמירה, בשביל לשמור על התרבות הקיבוצית שהייתה אחת והיחידה ואין בלתה.

עוזי יערי ז"ל היה המדריך. אחרי שנים רבות היה פרופסור בארה"ב, חזר בכד וכמצוותו, אפרו פוזר על קבר אימו.

נשמתי עוצבה בידי בת קצין ס"ס שהגיעה לאולפן אחרי מלחמת ששת הימים. עד היום היא נותרה בגדר אניגמה. "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי". היה פה גם שמח אחרי שנולדתי, אחרי ששת הימים ועם כל המתנדבות והמתנדבים שבאו לקטוף תפוזים. המתנדבות היו מפגע סביבתי ונעלמו מהשטח במצוות ההנהגה שפסלה ובגלל השפעתן הרעה.

הייתה פה חגיגה מושלמת, סקס, סמים ורוקנרול. כל זה נגמר אחרי כיפור ולבנון הראשונה.

נכה אחד על כסא גלגלים, מששת הימים, שאל אותי פעם: מה היא אהבת אמת? השבתי: אהבה היא לדמות שנחרטת בלב לעד, שעליה חולמים כל החיים, אל אותה דמות כפי שהייתה. הורי קיבלו אותה ומאז הכול היסטוריה. סיפורים יש כמו חול.

אחרי מלחמת יום הכיפורים יצאתי לשוטט בדרכים. למדתי שיש תרבות ומוזיקה אחרת, לא רק "אנו באנו ארצה". גם כוניתי "נפולת של נמושת", כשהייתי בניו יורק.

לאוסטרליה ברחתי מאימת לבנון הראשונה ומאימת רשעים מושחתים שאת נפשי ביקשו. מילד טוב ירושלים הפכתי למספר סיפורים ו"מד מאקס, הלוחם בדרכים".