רציתי לכתוב על מלחמת יום הכיפורים, אבל אחרי 7 באוקטובר, הכל התחרבש. מזמן כתבתי סיפור אלגורי בשם "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", בו הגורל הוא המוטו המרכזי. היה  שמח גם אחרי שנולדתי, בשנות השבעים, כשהגיעו ילדי וילדות הפרחים לגבעה, לתפוס את בנות ובני האלים. היה פה סקס, סמים ורוקנרול. המתנדבות פשטו חזיות ורחצו עירומות בבריכה והצוף היה מתוק מדבש

פרק ראשון

אחרי ששת הימים, מלחמת ששת הימים, יצאנו לשוטט בדרכים. בבליץ של המלחמה נכבשו והורחבו הגבולות, הייתה זו מלחמה שלא הייתה צודקת ממנה במהלכה הגשמנו את חזון המייסדים, חזון "כמעט אחרית הימים". אחרי זה הכול התחרבש.

כבני אלים משוחררים, חופשיים וצודקים, יצאנו לשוטט: ראשית בשטחים הכבושים, ניגבנו חומוס וטחינה וגילינו שיש ערבים טובים. אחר כך יצאנו לגלות מחוזות רחוקים מעבר לים, עם תרמיל בלי מקל, סנדלים וכמה גרושים של תפרנים וצידה לדרך.

אנחנו, בני האלים, עוצבנו כדמותו של אורי, דמות מיתולוגית מספרו של משה שמיר "הוא הלך בשדות". אורי נפל בקרב ואנו, נושאי דמותו, הפכנו לערב רב.

מיקה אהובתו, נערה יפת תואר שעלתה מפולין, נתנה אהבתה לאורי שסימל את הצבר החזק, היפה והשחום, שילוב של פרא מהמדבר והוויקינג מהצפון, משוחרר מכל עוולות הגלות והדת.

מיקה ואורי מסמלים את האוכלוסיות השונות מהן הורכב היישוב העברי לפני הקמת המדינה. אורי מסמל את דמות הצבר הקיבוצניק, בעל השורשים (בית והורים) עם הזיקה לאדמה ובעל תחושת שייכות ואילו מיקה היא ניגודו המוחלט: טיפוס גלותי, לא-צברי, תלוש שאינו מחובר לאדמה וליישוב ונעדר שורשים מחד וחזון מאידך. השיחה בין השניים נשמעת כשיח חירשים.

כשיצא מקסי למלחמת ששת הימים, היה כבר מילואימניק צעיר בן 24 שפחדו הגדול היה שימות בבתוליו. בנות הטובים בגבעה לא ספרו אותו מפני שנחשב ללא יוצלח. את המלחמה הוא שרד.

היא היחידה מבנות האולפן שהגיעו לאחר ששת הימים ומכיוון שהייתה גרמניה לא נחטפה על ידי הזכרים בגבעה. עד היום לא נפתרה האניגמה בדמותה, מדוע הגיעה ולמה חשקה בבן קיבוץ.

באותם הימים נהוג היה שמשפחות בקיבוץ מאמצות את המתנדבים ואת מתגוררי האולפן לעברית. רוב רובם של לומדי העברית היו צעירים מדור ילדי הפרחים שהגיעו מארה"ב, בני טובים יהודים שבאו למצוא בן או בת אלים לחתונה.

יומיים אחרי שחזר מקסי מחודש וחצי של חופשה מניו יורק, חופשה שאושרה באספת הקיבוץ כמחווה למשחרר ירושלים, הוא פגש בכניסה לבית הוריו את יעל, מרכזת האולפן. היא שאלה האם המשפחה מוכנה לאמץ מי מבאי האולפן.

"רק חתיכה", ירה מהמותן. "כולן כבר אומצו", אמרה. "יש בחורים".

לא תודה. "טוב, תשמע, יש אחת היא משם".

משם, מה זה? "זו גרמניה?", שאל. כן, ענתה אבל תשאל את ההורים, אתה יודע גרמניה. הוריו, בהפתעה, לא התנגדו.

מיקה. היא הייתה הראשונה שהגיעה אחרי המלחמה ולא יהודייה. מה הביא אותה לכאן?

היה זה סתיו 1967, ריח של גשם ראשון עמד באוויר והמפגש איתה היה לעת דמדומי הערב. היא הייתה מסויגת, לא שייכת ויפה עד כאב, מעט גבוהה וטמירה, לבושה בפשטות בג'ינס וסנדלים ובסודר אנגורה רך וכחלחל. עור פניה היה בהיר וצח, שערה עד כתפה כהה כמסגרת לעיניה הכחולות, מאופרת קלות ורק בשפתיה משחה מעט כסף רך. עיניה העמוקות והכחולות היו רגועות ואפלות עם דוק של מסתורין וחיוך של אישה בוגרת ומשכילה. כולה קסם ומסתורין. היום, כחת'ייאר וממרחק של שנות דור, עדיין מתגעגע ליום של אתמול.

פצוע מששת הימים שאלני פעם – מה היא אהבת אמת? השבתי כי אהבה היא לדמות שנחרטת בלב לעד, שעליה חולמים ומתגעגעים כל החיים, אל אותה דמות כפי שהייתה.  

בשנת 1968 היא עזבה. בשנת 1975 היא חזרה, אחרי נתק של שבע שנים.

אחרי מלחמת יום הכיפורים שמחקה את דמותו של אורי, זה שהלך בשדות ואת החזון, הדרך והמטרה עליה גדלנו בספרטה החדשה, יצאנו לשוטט בדרכים, לקבץ רסיסים ולרפא פצעים. כל הסמלים הפכו לפסלי אבן, למאמנים שהפכו לעובדי אלילים. את מיקה יצאתי לחפש וגם תרבות וערכים אוניברסליים.