חמוטל עמית

שנה זו מסתיימת כאשר "שפרירים" יוצאת לדרך חדשה ולא ידועה, וחברים רבים שעמלו, תרמו ועיצבו את פני המקום, מסיימים ויוצאים לפנסיה. הושבנו את מונטי, שסיים 25 שנות עבודה ב"שפרירים", לתת מבט לסיומו של פרק בחיים.

 איך הגעת לעבוד ב"שפרירים"?

זה היה בתחילת שנות ה-80. בנימין שפריר היה אז דייג, תרתי משמע, גם דייג אמיתי וגם אדם שחיפש אנשים מהקיבוץ שיוכלו להתאים לביה"ס. בנימין שידע שיש לי רקע בעבודה סוציאלית, ניסה במשך מספר שנים לעניין אותי, אבל אני הייתי בלהט החלוציות החדשה של האנגלוסקסים שמתעסקים בחקלאות, וריכזתי את מטע האבוקדו. לבסוף השתכנעתי לבוא ליום בשבוע לעבוד עם מספר ילדי אומנה קיבוצניקים. בעצם עשיתי 'ריכוז תיק' שלהם, שכלל את הקשר עם כל הגורמים שהיו קשורים באותם ילדים, וכמובן עם הילדים עצמם.

תיראי כמה השתנו פני הדברים: הדגש הטיפולי היה הרבה פחות מאשר היום בשפרירים. מי שהיה זקוק לטיפול הופנה לתחנה הפסיכולוגית. היינו רק חמישה עובדים סוציאלים. היום הצוות הטיפולי בשפרירים הוא גדול ומרכזי.

האם יש משהו ספציפי שזכור לך במיוחד?

זכורה לי לטובה ישיבה שהתקיימה אחת לחודש, בה נפגשנו עם פסיכיאטר או פסיכולוג קליני, והיינו מקיימים למידה לעומק סביב 'תאור מקרה' של אחד הילדים. כל מי שרצה מצוות ביה"ס יכל להשתתף. זאת היתה חוויה מאוד מעשירה. תוך שנתיים התחלתי לעבוד באופן מלא בביה"ס.

איך בנית את התפקיד שלך?

לשמחתי בנימין היה מאוד פתוח ליוזמות אישיות ולדרכי עבודה מגוונות. מבחינתי זה היה תפקיד שמאוד התאים לי. הגישה שלי היתה לעזור ולעודד את התלמיד להסתדר בתוך מרחב החיים שלו: ביה"ס, משפחה אומנת, משפחה מקורית, יחסיו עם בני גילו, וגם המערכת הקיבוצית שלא תמיד שיתפה פעולה. הילדים האלה נשלחו מהבית שלהם, ואני גם דאגתי בין היתר שלא יאבדו את מקומם בבית. למשל – שיקחו חלק בפעילות כמו חגים, טיולים ועוד…

איך הגעת לעבודה עם הסקווש?

מאוד אהבתי לעבוד עם הילדים היותר קשים. אולי גם אני קצת היפר-אקטיבי… בכל אופן אהבתי לעבוד איתם דרך פעילות ספורטיבית, ובעצם בשנים האחרונות אני עובד בעיקר בסקווש. סקווש מתקיים כמשחק תחרותי, בתוך חלל מוגדר, כאשר הילד אוחז במחבט וחובט את הכדור אל עבר הקיר. האולם הוא קטן, מה שמכתיב גבולות מאוד ברורים. הילד חייב להתחשב בזה, הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה הנפשית.

מעניין היה לראות כיצד ילדים שלא אהבו ספורט, ונטו להתחמק משיעורי ביה"ס, התחברו מאוד לסקווש. העבודה נעשתה בקבוצות קטנות של עד חמישה ילדים, או באופן פרטני. בגלל הדרישה לקואורדינציות עין-יד, היו ילדים שלקח להם חצי שנה להצליח ללמוד לפגוע בכדור. רק אז יכולתי להכניס אותם לקבוצה. בקבוצה הם למדו שליטה עצמית בהתנהגות שלהם, נתינת כבוד והתחשבות באחר, ופיתוח יכולות וקשרים חברתיים.

האם אתה יכול לתת דוגמא מילד שזכור לך במיוחד?

היה ילד אנגלוסקסי, שסבל משיתוק מוחין קשה. נועה ואמא שלו רצו שאקח אותו אבל אני התקשיתי להאמין שהוא יוכל לעבוד בסקווש ולכן לקח להן זמן לשכנע אותי. בסוף התחלנו לעבוד. לתדהמתי הוא פשוט התמכר לזה. הוא ידע בעל-פה את כל סירטוני באגס-באני, וככל שהרמה שלו עלתה כך הוא דיקלם ושר תוך כדי המשחק, את כל הסירטונים. זאת היתה חוויה מיוחדת במינה… בנוסף, זה דרש ממנו גם מאמץ פיזי וגם התמודדות נפשית עם המחלה שלו. והוא הפיק מהמשחק המון הנאה. בשנתיים שהיה אצלי חל אצלו שיפור ניכר.

אני פוגש בוגרים של ביה"ס בהזדמנויות שונות, חלקם התחתנו, ואף הקימו משפחות, ושמח בכל פעם לגלות איך הם זוכרים לטוב את הסקווש, ומביעים געגוע למשחק.

מילה לסיום?…

עבדתי בשפרירים 25 שנה! זאת היתה חוויה אדירה. מרחב העשייה הגדול אותו איפשרו גם בנימין וגם נועה, מאוד התאים לי. גם האפשרות לגייס תרומות עבור שפרירים היתה מאוד משמעותית. התרומה הראשונה שגייסתי היתה לפני עשרים שנה. רציתי להביא מחשב לביה"ס. בנימין התנגד לכך נחרצות, כי חשב מה כבר יוכלו הילדים שלנו לעשות עם מחשב… אבל הסכים שאביא. דרך קרובים של איה שוחט הצלחתי לגייס שני מחשבים, ואני כבר לא זוכר מה עשו עם מחשבים לפני עשרים שנה… בהמשך גייסתי תרומות עבור אולפן המוזיקה, בית הקפה של פרוייקט כיתות י"ג, מיזוג כל הסדנאות ועוד.

גם העבודה עם הצוות היתה נפלאה והתקיימה באווירה נעימה. בשבילי זאת היתה תקופה נהדרת עם עשייה מאוד מאוד עשירה ומספקת. כעת החיים רק מתחילים… אני מקווה לעשות הרבה ספורט – סקווש,בריכה, אופניים. לקרוא הרבה ספרים, ולבלות עם הנכדים.