"והארץ תשקוט.
עין שמיים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים
ואומה תעמוד קרועת לב אך נושמת
לקבל את הנס האחד אין שני."
מידי שנה, על סיפו של יום הזיכרון, מהדהדות בתודעתי השורות האלמותיות מתוך "מגש הכסף" של נתן אלתרמן.
תמיד חשבתי, ואני עדיין חושב, שבמעמד היחיד והמיוחד כל כך של התכנסות כולנו בבית הקברות להתייחדות עם זכר חברינו – חיילינו שנפלו, ראוי היה שנקרא ונפנים את משמעות השורות הללו, שהיו זה מכבר לנכס צאן ברזל בתרבות הזיכרון ומורשת הקרב של עמנו.
כאדם חילוני אני חש בעליל שהיום המשמעותי והקדוש ביותר עבורי, מכל חגינו ומועדינו, הוא יום הזיכרון לנופלים באשר הם.

חוט סמוי ובל יינתק של דם ושכול שזור מאז מאי 1947, שבו נכתב "מגש הכסף", ועד לימינו אלה, דרך כל קרבותינו – מלחמותינו – מערכותינו לדורותיהם מאז קום המדינה.
אך מסע הנופלים לא תם. הוא נמשך ללא הרף, ללא סוף הנראה לעין. גם משא היגון על הכתפיים השחוחות מתרחב ומכביד ללא נשוא. וכבר אנו צופים, בחשש ובדאגה, לעבר הסיבוב הבא, המחכה מעבר לפינה…
מתוך המנהרה החשוכה – אין שמץ של אור בקצה, ואנו שואלים-זועקים:
עד מתי? עד מתי?
הלנצח תאכל חרב?
האומנם גזירת גורל היא?
האם חיינו כאן תלויים לנו מנגד?
ואין כל תשובה ואין כל תקווה להיאחז בה.

ב-1971 נולד בני – בכורי צור, והאמנתי באמת ובתמים שהוא לא יכיר את מגע החרב… והתבדיתי.
ב-2002 נולד בכור נכדיי יותם, ואין לי כל אשליה. בבוא היום, גם הוא ישמור על גבולותינו ועל ביטחוננו.
קו שבר עמוק ובלתי ניתן לאיחוי עובר בין מה שנכתב עד כאן לבין המציאות הקשה שחווינו כמה שבועות לפני יום הזיכרון.
מערכת בחירות דורסנית, פוגענית, כוחנית, גזענית ואלימה, שחשפה לעין כל את החוליים המדממים של החברה שקמה ונהייתה כאן על מגש הכסף שהגישו לנו נופלינו.
כאזרח מדינת ישראל אני חש שאנו נתונים לחסדי מנהיגות שלקתה בעיוורון ובאובדן הדרך.
הפכנו לעם כובש, המנצל באכזריות את כוחו כדי לפגוע, לדרוס ולדכא עד עפר עם אחר.
הפכנו לחברה מרובת פערים ונטולת חמלה, המתכחשת לזר, לשונה, לחלש, לעני, לניצול השואה.
הפכנו לחברה לאומנית וקיצונית, מקוטבת אידיאולוגית, שתהום פעורה בין ערכים מנוגדים של מרכיבים מרכזיים בתוכה, שחלקם מקדשים את האדמה והאבנים, אך כופרים בערך חיי האדם.
הפכנו לנחלתם הפרטית של קומץ בעלי הון ושלטון, המקריבים את טובת המדינה על מזבח יכולת ההישרדות של עצמם.
אני, מטבעי, אדם מאוד אופטימי, הנוטה באופן כפייתי כמעט לראות את חצי הכוס המלאה. לא פעם אני עומד נפעם ונרגש לנוכח גילויים רבים ומעוררי השראה של פניה היפות והמחייכות של המדינה בה בחרתי לחיות ולגדל את ילדיי.
ביום ההולדת ה-67 של מדינת ישראל שלנו, אני יודע, אל נכון, שמשהו מאוד יסודי ועמוק התקלקל לנו. קלקול גדול ורב. קלקול אנוש.

מי ייתן ואתבדה שוב…