לפני כשנה חזרו רועי אסטליין, גליה אשתו ושלוש בנותיהם לקבוץ. משיחות מדרכה הבנתי שיש לנו תחומים משיקים, רציתי לשמוע יותר ועל הדרך לשתף את קוראי העלון בנושאי העבודה והמחקר שלו

איפה אתה עובד?

"אני חבר בסגל הבכיר של בית-הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה וראש המעבדה לחקר ההורות, הזוגיות והמשפחה באוניברסיטה. במקביל אני עובד סוציאלי קליני ומטפל. עבדתי במשך השנים במספר תחנות לבריאות הנפש לילדים ולמבוגרים ובתחנות לטיפול משפחתי וזוגי. כך שיש לי בעצם שלושה כובעים: מחקר, הוראה וטיפול הקשורים ומשלימים זה את זה".

איך הגעת לתחום?

"מייד אחרי שהשתחררתי מהצבא, למדתי תואר ראשון ושני בתקשורת פוליטית בחיפה, אך כבר בתואר הראשון הבנתי שמה שבאמת מעניין אותי זה אנשים ותקשורת בינאישית. המשכתי למסלול ישיר לדוקטורט ובמקביל עשתה גליה תואר בפסיכולוגיה שהבהיר לי עוד יותר שאני רוצה לעסוק באנשים ובטיפול. עשיתי השלמה והסבה לתואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית עם התמחות בתחום הקליני, והמשכתי לדוקטורט בלימודי משפחה באוניברסיטה בניו- ג'רזי בתכנית של המחלקה לפסיכולוגיה.

חיינו בניו ג'רזי חמש שנים ואת הדוקטורט סיימתי בשלוש שנים כי הגעתי מוכן: ידעתי שאני רוצה לחקור את חוויית הזוגיות במהלך המעבר להורות, אך המחקר קיבל "חיים עצמאיים" ובדוקטורט החלטתי לעקוב אחר הורים לילדים בגיל הרך (3-6). פיתחתי מודל המאפשר להבין את יחסי הגומלין בין זוגיות להורות, את האקלים המשפחתי, את הדפוסים שהורים נשענים עליהם במסגרת ההורות שלהם ואת ההשלכות האפשריות על הקשר הזוגי ועל הילדים.

כשחזרנו לארץ המשכתי לעבוד פה על תכניות המחקר שלי, כך שאני עוקב אחר זוגות הורים וילדיהם במצטבר כבר מעל עשור. חשוב לי לגזור מהמחקר שלי תכניות פרקטיות שניתן ליישם בשטח. אני מנסה להבין מה קורה להורים בתהליכים ותקופות שונות, כדי שאפשר יהיה להפוך את הידע התאורטי הנצבר למשהו טיפולי – התערבותי.

לאורך השנים ראיינתי מעל 300 זוגות הורים טריים, לפני ואחרי לידת הילד הראשון. אחד האתגרים היה זיקוק הסוגיות המרכזיות המשותפות לכל המרואיינים ועל בסיס המסקנות לפתח תכנית ליווי וטיפול. קראתי לתכנית "ארבעת העוגנים", מעין מפה להתמצאות בים סוער המאפשרת להורים צעירים להאחז בארבעה עוגנים ולהרגע קצת, להחזיר לעצמם שליטה על הספינה בלב הים".

רועי (מימין) מנחה קבוצת דיון

איך השתלבת באקדמיה כשחזרתם לארץ?

"השתלבתי במרכז הבינתחומי בהרצליה, הייתי מעורב במחקר גדול שחלק ממנו התבסס על המחקר שלי ולאחר חמש שנים עברתי לאוניברסיטת חיפה. המנחה שלי לדוקטורט אמרה לי פעם: "תמיד תקיף את עצמך במספר גדול של מונחים לתארים מתקדמים" וכך אני עושה. כרגע אני מנחה שמונה סטודנטים לתזה ושניים לדוקטורט. אני לא כופה עליהם להתמקד בנושאים שאני חוקר, מה שמעשיר ומלמד גם אותי אך גם מעמיס מאוד על כמות העבודה.

במקביל אני מלמד קורסים קליניים-טיפוליים בעיקר במסלול תואר שני לעבודה סוציאלית בנושאי פסיכופתולוגיה, בריאות הנפש, התמודדות עם טראומה ומשבר, טיפול משפחתי וזוגי ותאוריות על משפחה. אני מציע גם קורסי בחירה, כמו למשל הקשר בין בריאות הנפש של בני משפחה לבין דפוסים הוריים ומשפחתיים.

אני אוהב מאוד ללמד מכיוון שהתכנים הם משמעותיים ונוגעים בכל אחד, כשגם המפגש עם הסטודנטים משמעותי. לתארים המתקדמים מגיעים סטודנטים בשלים, עובדה המאפשרת העמקה ולמידה ברמה גבוהה.

אני מעדיף לתת עבודות ולא מבחנים. אמנם בדיקת העבודות גוזלת ממני זמן רב, אבל אני מרגיש שאם זה לא ייעשה בצורה זו, הלמידה תהיה משמעותית פחות. לעיתים אני מקבל איתותים מהממונים שאני צריך להתרכז פחות בהוראה ויותר בפרסום מאמרים, אז אני מנסה למצוא את האיזון".

יש נושאים נוספים בהם אתה מתעניין?

"בזמן האחרון יצא לי להתעסק בתחום של ניכור הורי, תופעה קשה ולא נדירה, לצערנו, כאשר במסגרת סכסוך גירושין מסית הורה אחד את הילד כנגד ההורה השני עד למצב בו הילד מתנכר להורה השני ומתנגד לקשר עימו.

מדובר בתופעה היוצרת פגיעה רגשית קשה ולעיתים בלתי הפיכה אצל הילד והמשפחה כולה ומטרידה מאוד את אנשי הטיפול בשטח, העומדים לא פעם חסרי אונים מול המשפחה ללא כלים לסייע. אני מנסה למצוא את הפתולוגיות והמאפיינים המובילים למצב זה, הן ברמת היחיד והן ברמת הקשר הזוגי. אני מאמין שהטיפול צריך להיות ברמה הזוגית והמשפחתית.

תחום נוסף עליו אני עובד הוא פיתוח מודל של "אב לאב", בדומה למודל הקיים של "אם לאם", שהיא תכנית המפעילה נשים מתנדבות המלוות נשים לאחר לידה. במחקר על הורות אני רואה שאין מענה והתייחסות מחקרית מספקת למעבר של אבות להורות. בטיפת חלב, סביר שישאלו אב מגיע עם התינוק לביקורת "איפה האמא?".

האב נתפס כתומך מן החוץ במקרה הטוב ובמקרים הקיצוניים הוא ממש מודר מהשיח על ההורות הטרייה. כיום יש אבות צעירים רבים הרואים עצמם שותפים מלאים מרגע לידת התינוק ולכן, חשוב לי לפתח מודל שייתן מענה בתחום זה.

תחום נוסף שאני מתחיל לחקור עכשיו הוא אובדנות בגיל השלישי לאחר יציאה לפנסיה, משום שבשנים האחרונות אנחנו מבינים שהאוכלוסיה הזו סובלת לאחר פרישה מבעיות בבריאות הנפש, בעיקר מדכאון וחרדות.

יחד עם חוקרת נוספת, אנחנו מסתכלים על הדפוסים הזוגיים אצל אנשים לקראת פרישה ולאחר הפרישה ומנסים ליצור מודל ניבוי שיוכל לסייע באיתור אנשים הנמצאים בסיכון לפתח בעיות בבריאות הנפש, להתערב בזמן ולמנוע זאת.

אני מסתכל על הנושא של פרישה בקיבוץ שלנו ומבין שיש משהו חזק בהכנה ובמענים הקיימים לפנסיונרים הצעירים המטפחים רשת קהילתית עם ערוצי תמיכה ומאפשרים להישען זה על זה ולהרגיש שאתה לא לבד, אלא חלק מקבוצה רחבה יותר, תומכת ומסייעת".