הוי, מה אהבתי את המקום!

את המקום הצומח-גדל
לנגד עיני זה חצי יובל,
שאזור ירקותו כל שנה מתרחב
ושובה את העין, שובה את הלב.

את המקום עם מגדל על גבעה,
אך רק ממרחק מבחינים במגדל –
החביאוהו עצים שגבהו פי שבעה
(רומזים הם כאילו: אל על!)

את המקום על המון ילדיו
בצל "דולב" ו"דקל", "רימון" וכו',
שיכוני ותיקים, צעירים והטף,
אזור בית הספר – הצוהל והומה…
ענפי הייצור, גידולי השדה –
המשק על ענפיו.
והנפש אף היא ניזונה במובהק
מיופי – אף כי רק של עצי סרק.

הוא המקום שהבא בשעריו,
כמו כן היוצא ממנו,
נתקל בשמות של נופלינו-נופליו
חקוקים בתוך אבן
ועל לוח ליבנו…
ושם סלע מלבין עם שרכים עדינים
ומים חיים נקווים לרגליו…

נתפללה לאמור:
אהבת המקום לעולם כאן תשרור!
ובין אדם לחברו לא כל שכן –
אמן ואמן!