הכתבות הכי טובות הן הכתבות שמפתיעות אותך. שמעתי בגדול שבנעורים מקימים בריכת דגים. במקרה (או שלא) הגיעו איתמר סיטון הידוע בכינוי איתוש, טל דוד ויותם עפרון (הבן של…) למרפסת הבית שלנו.
שאלתי – "תגידו אתם רוצים להתראיין לעלון?" אנחנו צריכים קצת גם נושאים צעירים בעלון… מהון להון התיישבו השלושה במרפסת והשיחה קלחה.
רעיון!
השלושה החלו לספר שבעצם הכל התחיל כשעבר המרכזון מקום, ובני קבוצת פפאיה חשבו לפתח את הרעיון לבניית בריכת דגים בחורשת האיקליפטוסים שבפאתי הקיבוץ.
תכנון!
להקים בריכת דגים זה לא צחוק. הבעיות התחילו בנושא התקציב (כן, מוכר לכולנו…) ובנושא החשמל. קבוצת פפאיה ובראשם איתוש וטל דוד החליטו לצאת למשימת החזרת בקבוקי פקדון. יצא להם טוב – הם גם הרוויחו (אספו כ-4000 בקבוקים ועוד היד נטויה) וגם תרמו לסביבה. אבל הם לא נעצרו שם. הם יזמו ערבי סרטים, מכרו מרקים ועוגיות, ועבדו אצל יוני בשיפוץ הגן ליד המחסן. את הכסף הם שמרו באדיקות לבריכה. כמו כן הם חקרו בריכות דגים בקיבוץ, נכנסו לפורומים באינטרנט שעסקו בנושא, ושאלו מומחים מקומיים.
בירוקרטיה!
תשמעו זה לא פשוט לקבל אישור לכזה פרויקט, אבל הם הצליחו להשיג את כל האישורים המתאימים וקיבלו OK לצאת לדרך.
עבודת כפיים!
במקביל החלה העבודה הקשה. הם שמעו שפעם הייתה באזור ההוא בריכת דגים, והחלו לחפור בעזרת טוריות. מבירור קצר התברר שלפני שנים רבות הייתה שם בריכת דגים שנבנתה על ידי קבוצת אלה בהנהגת גיא פיינברג. ואכן, הם הגיעו לריצפת הבטון של הבריכה הישנה. ההרגשה הייתה ממש כמו ארכיאולוגים שמצאו אוצר.
ככה בונים בריכה!
הם דיפנו את הבריכה במלט (מזל שאיתוש מומחה בנושא…) והחלו לבדוק את נושא החשמל. אחרי שהתייעצו עם כל מיני אנשים, ולא מצאו פתרון הולם הם החליטו לחפור תעלות לחשמל. הם אחזו בטוריות כמיטב המסורת החלוצית הקיבוצית שוב יצאו לעבודה.
יש בריכה!
עם הכסף שהם הרוויחו הם קנו משאבה, מילאו במים, יצרו מפלים, הקימו גינה סמוכה, הכינו מקומות ישיבה, שתלו צמחי מים רעננים, הביאו דגי זהב ואפילו קיבלו צבי מים. גם עודד בן שושן נדבק בחיידק הבריכה. היה גרעין חזק שנרתם לעניין אבל הרבה עזרו ותמכו מסביב (חברים ומשפחה). בבית משפחת סיטון יודעים שאם איתמר לא בבית הוא מן הסתם עובד בבריכה… איתוש אם לא הבנתם הוא הרוח החיה שמאחורי הפרויקט. זה ידוע שבדברים כאלה חייבים משוגע לעניין.
אוי לעוגמת הנפש!
דמיינו לעצמכם כמה נורא זה להגיע למקום שאתה עובד עליו, ולגלות שמישהו פשוט רמס את השתילים שלך יום אחד, הרס את הגדר הנחמדה, שבר את הנדנדה, מילא את המקום בזכוכיות, ואף גנב את צבי המים! מי אחראי לוונדליזם? לא ידוע.
אבל הם לא ויתרו. הם תיקנו הכל והמשיכו ועדיין ממשיכים לפתח.
לאחרונה הם שמעו על ילדים (מהקיבוץ) שעמדו בתוך הבריכה וניסו לתפוס את דגי הזהב.
כואב הלב רק לשמוע אותם מדברים על זה!
המטרה!
אני לתומי חשבתי שבריכה זה דבר נחמד לישיבה בצוותא עם כל החבר'ה הצעירים. אבל השלושה העמידו אותי על טעותי. מדובר בדבר הרבה יותר גדול שהפתיע אותי: "בחרנו במיקום היסטורי וזה לא סתם. אנחנו לא בונים רק לעצמנו. אנחנו בונים את הבריכה לאנשים, למשפחות ולילדים. המטרה שלנו היא שהבריכה הזו תעבור מדור לדור, וכל דור יהיה אחראי לשמור ולפתח אותה."
ועכשיו מה?
עכשיו הם מבקשים מכולם להיות שותפים. להביא להם צמחי מים, שתילים, עציצים, כורסאות, ערסלים וכל העולה על דעתכם, ולבוא לבקר. וחשוב מאד – לשמור על הבריכה הזו כי היא של כולם!
בקרוב יהיה אירוע פתיחה עם גזירת סרט, וכולם יוזמנו לקחת חלק בשמחה.
ואתם תגידו – האם זו לא הרוח החלוצית בגלגולה החדש?
Share this post
