היום, 5 ביוני 2020, הוא יום השנה ה-53 למלחמת ששת הימים. בקיבוץ נותרו עדיין כמה מהלוחמים באותה מלחמה ושמענו מהם על מה שעבר עליהם אז, כמו גם תובנות ממרחק של יותר מחמישה עשורים

אורי אסטליין

"עם תחילת שנת 1967, גבעת חיים איחוד בגיל 15 הוא קיבוץ שבע רצון מעצמו, היבולים טובים והאופק גם נראה טוב", נזכר אורי. "איש לא חשב על מלחמה. המצב התחיל להדרדר רק בסביבות מצעד יום העצמאות בחודש מאי והצהרותיו הלוחמניות של גמאל עבד אל-נאצר, נשיא מצרים".

אורי זוכר כי החלה אווירת לחץ במדינה ומאבק פוליטי בין מפלגות מפא"י ורפ"י של בן גוריון, אבל תשומת הלב בקיבוץ הופנתה למאבק אדירים מקומי. "ניטש קרב איתנים וסכסוך בין מישה נטע, איש רפ"י ואהרון מדיני, איש מפא"י והקיבוץ עצר נשימתו, עד שבאישון לילה השלימו השניים וכולם נשמו לרווחה".

בתקופת "ההמתנה" שנמשכה כשלושה שבועות, החלו לגייס מילואים. "התחילו לקחת אנשים למילואים, אבל מעבר לכך, השתררה אווירה של חשש ועצבנות. גבי הרמן, רכז הבניין, בסיוע הנוער המקומי החלו לחפור תעלות ושוחות ברחבי הקיבוץ, בתי הילדים נסגרו ואפשר היה לראות התגודדויות של אנשים בקיבוץ כשמעליהם מרחפת תחושת אי-וודאות".

אורי, קצין צנחנים שעבר במילואים הסבה לשריון, המשיך בינתיים לעבוד עם ברוך גושן במסגרייה.

"שמואל קרני, הבוס שלנו, התייצב בוקר אחד לבוש סגין צבאי מימי מלחמת השחרור עונד דרגות סרן ועל גבו סל. הוא הודיע בגאווה כי הוא נוסע להתייצב ביחידתו והורה לנו להמשיך בעבודה. אנחנו היינו מאושרים שלא נחטוף את הצעקות שלו במשך זמן מה, אך האושר היה קצר: בשעות הצהריים הוא שב, אבל וחפוי ראש ושלא כהרגלו, התיישב בשקט בפינה. כששאלנו מה קרה, ענה בקול נכאים: אמרו לי שלא צריך, שאשב בבית ואם יצטרכו-יקראו לי".

שבועיים לפני המלחמה, התרוקן הקיבוץ מגברים שאת תפקידם בענפים תפסו תלמידי י"א-י"ב. אז גוייס גם אורי. "הגעתי למחנה כורדני ומולי בא מישקה, המג"ד מגניגר, שעל המקום מינה אותי למפקד פלוגה בגדוד שרובו הגדול הורכב מקיבוצניקים. ביום שלפני המלחמה אסף אותנו המח"ט, הודיע שתהיה מלחמה וכי לא בטוח שכולם יחזרו ממנה".

אני שואל אם היה פחד. "הייתי במתח, כי בבית הייתה רותי בשבועות האחרונים של ההריון, בכל יום הבטיח "קול הרעם מקהיר" כי בקרוב יחנו חיילים מצריים בתל אביב ואנשים אמרו שהאחרון שעוזב מנתב"ג שיכבה את האור".

הכל התפרץ בבוקר שלמחרת. "כולם על הכלים בטור משוריין ובקשר נשמעת פקודת "סדין אדום. נוע, נוע, נוע" שמשמעותה שהמלחמה התחילה. המשימה שלנו היא לנוע דרך עפולה, שם זרקו עלינו התושבים שוקולדים ופרחים, ולהיכנס לגדה מכיוון ג'נין ובסופו של דבר לכבוש את שכם".

התברר שהאויב לא היה נורא כל כך. "את שכם כבשנו יחסית בקלות. מהעבר השני נכנסה לעיר הסיירת החטיבתית של יהודה גלר מגח"מ. תושבי שכם זרקו עליהם פרחים ואורז, עד שהנהג של יהודה ירה בחייל ירדני, רק אז הבינו התושבים שלא מדובר בטור התגבורת העיראקי לו ציפו. עם יהודה היה גם איתן חפר מהמאוחד. כשהגיעו למטע זיתים, הטבע קרא לו, הוא לקח נייר טואלט ונכנס למטע. לאחר כמה שניות יצא מהמטע בספרינט מטורף. מתברר שבמטע הוכן מארב גדול של טנקים ירדניים ולאחר שאיתן גילה אותם, טנקי צה"ל התגנבו מאחוריהם והשמידו אותם בשני מטחים. מ"מ השריון קיבל את צל"ש הרמטכ"ל. כך שאם בדרך כלל מקבלים צל"ש אחרי שדברים מתחרבנים, כאן דווקא הגיע צל"ש מחרבון שלא יצא לפועל".

בשכם היה גם מפגש ראשון עם המוות. "נכנסתי לאחד הבניינים וראיתי חבר משער העמקים, יושב שעון על הקיר והיה בו משהו מוזר. שאלתי אותו מה המצב, ואז מישהו ענה לי "אתה לא רואה שהוא מת?" שם פגשתי גם את אמיר קרן מגח"מ שסיפר לי שעפר פניגר וינקי מירון נהרגו".

החטיבה של אורי השתתפה גם בכיבוש הרמה ואחרי חודש הוא שב הביתה, בדיוק בזמן ללידתו של בנו הבכור (כותב שורות אלו). ממרחק של 53 שנים הוא חושב שצריך היה להחזיר את הגדה ואת סיני לאחר המלחמה, בתמורה להסכמי שלום וממרום 80 שנותיו הוא קובע – עוד נכונו לנו מלחמות.

גיורא ידיד

"אתה יודע – הבנים שלי מעולם לא שאלו אותי על המלחמה, ואני חי עם זה בשלום, כי לא רציתי לספר דברים שקרו שם", אומר לי גיורא ידיד, מי שהיה במלחמת ששת הימים מילואימניק צעיר בחטיבה 80 של הצנחנים. באווירה השקטה שלפני המלחמה, הוא ניהל את מטעי האגסים והתפוחים, כמו גם כרמי הענבים של הקיבוץ בקקון.

גם הוא גוייס בתקופת "ההמתנה", כשלושה שבועות לפני המלחמה. "כולנו היינו קיבוצניקים בחטיבת המילואים של הצנחנים, היינו ברמלה ומשם נסענו לנחל פארן, כשהיה באוויר תחושה שעומד לקרות משהו גדול. הפארן הוא ואדי ענק ובמשך כמה ימים עסקנו שם בהטעיית המצרים, כשנסענו הלוך ושוב עם קומנדקרים כדי להרים ענני אבק גדולים שיחשבו שיש תנועת כוחות. היה ממש כייף".

גיורא מספר על תחושת הבטחון השקטה. "היה לנו נסיון קרבי מהשנים הקודמות וערב אחד הגיעו האוטובוסים, עלינו עליהם ועברה הידיעה – מחר מלחמה. בבוקר היינו בשבטה וראינו מעלינו את המטסים הגדולים של מטוסי הקרב שיצאו להשמיד את חיל-האוויר המצרי, כשהם חולפים מעלינו בגובה נמוך".

אחה"צ התחילה עבורם המלחמה, כאשר התברר שהם ישתתפו באחד המבצעים המפורסמים ביותר בהיסטוריה הצבאית המודרנית – האיגוף האנכי שביצע אריק שרון באום כתף. "המראנו בלילה למבצע משוגע שהגה אריק שרון. טסנו בהליקופטרים מדגם S-58 וזו הייתה טיסה מטורפת תחת הפגזות כבדות של המצרים".

לאחר הנחיתה התברר שהטיסה המטלטלת עוד הייתה החלק הטוב. "התחלנו להתקדם בדיונות הטובעניות לכיוון מתחם אום כתף ולקח לנו שש שעות וחצי לעבור שלושה קילומטרים היה משקל מטורף על הגב, עליות וירידות וכמעט בלי מים". כשסוף סוף הגיעו, הם לא ממש השתתפו בקרב. "המצרים לא היו חיילים כל כך טובים, לא יריתי כדור אחד מהעוזי שלי והסכנה האמיתית הייתה ירי כוחותינו על כוחותינו".

ואז שוב לאוטובוסים. "עלינו לבקעת יבניאל והודיעו שנשתתף בכיבוש הרמה, אבל בגלל שבסיני קיבלנו הליקופטרים – כעת נטפס על הרמה ברגל. כך היה: אנחנו קורעים את התחת בטיפוס מעין גב ומעלינו חולפים ההליקופטרים עם הגדודים האחרים. עלינו למעלה והתחלנו להילחם". בגולן נתקל גיורא גם בצדדים אחרים של המלחמה. "ראיתי חיילים ישראלים בוזזים אוכל, בוזזים גופות והייתי המום. זה נשאר איתי עוד זמן רב".

מה הוא חושב יותר מחמישה עשורים אחר כך? "היה מאמץ גופני קשה, בדיונות של אום כתף ובעלייה לגולן, אבל אני זוכר הרגשה של טיול. היינו בשלוש חזיתות בשישה ימים ולכוחות הקרקע כמעט ולא הייתה עבודה בעקבות מה שעשה חיל-האוויר בפתיחת המלחמה".

ויש לו עוד משהו לומר, שלא ישמח את "נשים עושות שלום" וכנראה שעוד כמה אחרים. "אנחנו עושים טוב לפלסטינאים בזה שאנחנו יושבים בשטחים. אני מדבר עם רבים מהם לעיתים תכופות והם אלו שאומרים זאת. אם נצא מהשטחים, לא תהיה להם עבודה – ואז, ממה הם יחיו? 53 שנים אחר כך, התוצאות טובות לנו ולהם".

שמעון הישראלי

בגיל 27 עבד שמעון הישראלי בגד"ש גח"א, זרע תירס והיה מסיע מטעני סלק סוכר למפעלי הסוכר.

"אף אחד לא חשב על מלחמה. הייתי סגן במילואים, מ"מ בחטיבה 80 של צנחני מילואים וחודשיים לפני המלחמה הייתי במילואים. פיקדתי על מוצב תל דן כשעל מוצב סוסיתא הסמוך פיקד המ"מ יענקל'ה הורביץ. גם אז עדיין לא דיברו על מלחמה למרות הכוננות".

את הקריאה למילואים בזמן "ההמתנה", הוא זוכר היטב. "בדיוק הוקרן סרט בבית וינה ואז הודיעו לכולם להתייצב. היינו באזור רמלה ואז עברנו להתאמן בדיונות של פלמחים. היינו בטוחים בעצמנו, היה מורל גבוה, לא עשינו חשבון והיינו חטיבה חזקה ומיומנת עם המון קיבוצניקים".

גם המחלקה של שמעון נועדה להשתתף בכיבוש מתחם אום כתף. "בסופו של דבר, לא השתתפנו בקרב, כי היינו אמורים לטוס אבל המתחם נכבש מהר מהמצופה. במקום זאת עלינו למעלה החמישה כי להשתתף בכיבוש ירושלים, אבל בדרך לקסטל הודיעו שגם שם כבר הר הבית בידינו והשתתפותנו אינה נחוצה".

מה נשאר? עולים לרמה. "כל מה שהחמצנו חיכה לנו שם. בלילה עלינו על דרבשייה וג'לבינה, שני מוצבים סוריים. טיפסנו מכפר בלום ופה אתה כבר מתחיל לחוש פחד, כי זה טיפוס תחת אש. הסתערנו, שמנו בונגלור על גדר המוצב ושטפנו אל תוך התעלות כדי להילחם בתוכן. הסורים שלא נהרגו ברחו ועם עלות השחר נכבש המוצב".

באור ראשון, פוקד מפקד הפלוגה לצאת מהתעלות ולסרוק להמשך. "היה שקט, במשכנו לסרוק ולפתע מגיח ממסתור באדמה, טנק סורי שמסתער לכיווננו, יורה עלינו בתותח ובמקלע המקביל. טסנו חזרה לתעלות ולאחר שמטוס של חיל-האוויר הופיע, הטנק נמלט ואז התברר שיש לנו שני נעדרים. אחד הוא בנו של שר הדתות זרח ורהפטיג והשני הסגן שלי".

שוב יצאו הצנחנים מהתעלות כדי לחפש. "מצאתי את הסגן שלי פצוע. הוא חטף כדור במרפק, פיניתי אותו לתעלה וחבשתי את המרפק המרוסק בתחבושות שלי ושלו ואז פינו אותו. דרך אגב, לסגן שלי קראו יוני נתניהו".

כמה שנים לאחר מכן, אכל שמעון ארוחת ערב בחדר האוכל בקיבוץ. "אמיתי נחמני קרא לי החוצה, כי יש מישהו שרוצה לדבר איתי. זה היה יוני ששירת כבר עימו בסיירת מטכ"ל והוא אמר לי: "שמעון, אחרי שחטפתי את הכדורים מהטנק, הייתי משוכנע שאמות שם ואז אתה הכנסת אותי לתעלה, חבשת אותי וכמו מלאך הצלת את חיי".

ואז התחיל הטיול. "אחרי כיבוש הרמה נסענו באוטובוס, דרך כביש 90 בבקעה לירושלים. אבי היה בכל המקומות הללו ותמיד סיפר לנו, והנה אני נוסע באוטובוס, לידי יענקל'ה הורביץ ואנחנו עוברים דרך הבקעה, מגיעים ליריחו, כל האלמוגנים פורחים באדום מרהיב, ירדנו לקנות שתייה, דיברנו עם התושבים ועלינו לירושלים. פגשתי את עוזי נבון בכותל ולצד ההתרגשות, היו שם רגעים קשים כי הוא סיפר לי על נפילת עופר פניגר וינקי מירון. פתאום הבנתי שיש הרוגים במלחמה".

היום הוא סקפטי לגבי פתרון מדיני בשטחים. "אבא שלי היה אחוז תזזית אחרי המלחמה והיה מהבודדים שדיברו על הסדר. הוא היה מוטרד ובדיעבד התברר שצדק. צריך ליצור ישות פלסטינאית שיהיה לה יותר ממה שיש לה היום".