זה סיפור על מקום קטן, סיפור על קשר, סיפור על קהילה (להבדיל מ"קהילה") ובעצם, כמו כל הסיפורים הטובים – זה סיפור אהבה.

המקום הקטן הוא הגינה הקהילתית, הקשר הוא הקשר בין האדם לצמח, הקהילה מורכבת מכמה פרטים השותפים לחזון ולעשייה והאהבה – קשורה לכל אלו גם יחד.

"לדעתי זה היה בשנת 2012", מספר אורי לין. "גבעת חיים איחוד החליטה על הקמת גינת ירק קהילתית הנמצאת בפינה הדרום מערבית של הקיבוץ (מאחורי החיילים, נא לא להתבלבל עם גן הירק הנמצא ליד הרפת)".

הם היו ארבעה בהתחלה ולהבדיל מארבעת פרשי האפוקליפסה, הם נפרדו. "מי שהיו בצוות הראשוני היו כריסטופר סלייבי, ניב יגר, דודו לנג ואני, אך בהמשך נותרתי רק אני. הייתי קצת אחרי היציאה לפנסיה ונושא הגינה הקהילתית עניין אותי כבר לפני כן". כך הפך החלום למציאות. "היה ברור לי שצריך מערכת מסודרת מול הקיבוץ ולכן בסיועם של אריק סיון ואייל ניסן, ניסחנו את אמנת הגינה הקהילתית מול הקיבוץ".

כמו אמנת ליסבון מכוחה פועל האיחוד האירופאי, גם האמנה הזו היא פשוטה וברורה.

"סעיף ראשון אומר שהגינה היא למען החברים והסעיף השני קובע שהיא לא למטרת רווח", מציין אורי. "כמובן שהגינה היא אורגנית לחלוטין וכל מי שיש לו ערוגה, משתתף בהוצאות".

מטבע הדברים, הוחלט כי ענף הנוי יהיה הגוף הקיבוצי אליו תשתייך הגינה בכל הקשור לציוד כגון צינורות מים או זיבול השטח. "מי שעשתה לנו את הנהלת החשבונות הייתה ליביה בר און, חברה חשובה בקהילת הגינה עם השלווה שלה. בכל פרק זמן מסויים, אנו דואגים לאזן את החשבונות בינינו".

אורי עובד עם בעלי חיים, עם צמחים ועם אנשים כבר כמעט ארבעה עשורים. "בראש מעייני, הייתה גינה לאנשים מבוגרים", הוא נזכר. "ולכן בנינו את הגינה כך שתאפשר זאת – למשל עם ערוגות שהיו עשויות מארגזי פירות וכך היו מוגבהות ונוחות יותר לעבודה".

כאן מצטרפת לשיחה שלנו בוגרת "כדורי", בית-הספר החקלאי המפורסם. "המקום הזה הוא פנינה לנפש", מספרת בלהה זיו. "זה היה כך מאז ומעולם, אבל ניתן היה לחוש זאת בעיקר בתקופת הקורונה. לאנשים היה לאן לצאת, להתחבר לטבע במקום להיות סגורים בבתיהם וזה היה מקום שאין לו תחליף. היינו שם, דודי שמש, אני, אורי, ליביה ואז נוספו גם אורי מירון ומורדי מורג וכמו כן, גם נציגות הדור הצעיר כמו דבי בר אילן ושני לברון".

שניהם מספרים חוויות מכל השנים בגינה ועל הדברים שמתרחשים שם. "כשאנשים ליד צמחים – הלב נפתח", קובע אורי. "אני מופתע לא פעם, מכך שאנשים פותחים את סגור לבם, כולל העניינים האישיים והכואבים ביותר, כאשר הם נמצאים שם". שניהם מקבילים את הצמח ודרכו, לנפש האדם ודרכה. "גם אנשים שבחיים לא התחברו לצמחים, הופכים כאן למשוגעים לדבר".

כיום מגיעות לגינה משפחות צעירות עם ילדיהן, להסביר, להראות ובעיקר להמחיש לדור הנוכחי שפירות וירקות לא צומחים על המדף בכולבולית. "זה מפגש שכמעט ובלתי אפשרי בכל רמה אחרת – איפה עוד בקיבוץ ניתן למצוא צעירים ומבוגרים יחד?".

בלהה אומרת שזה הרבה מעבר לצמחים. "זה לא סתם צמח שאתה שותל ומחכה שיגדל, זה קשר נפשי וליווי צמוד ויומיומי ואפשר לראות שכולם מאושרים שם, זה עושה לך טוב לנפש ולנשמה". אורי, מצידו, מדבר על העניין הזה שכל כך הרבה אנשים מדברים עליו כאן, אבל לא בטוח שיודעים להסביר אותו.

"עניין נוסף באמנה שלנו הוא העזרה ההדדית, אנחנו מכינים אוכל זה לזה, כי הנתינה היא חלק מהותי מהעניין וזו קבוצה של אנשים שיש לה משהו במשותף – זו קהילה. זו אחת מהמערכות הקטנות בתוך המערכת הגדולה, זה קשר נפשי של יחידה חברתית מיוחדת בתוך מה שנקרא הקהילה של גבעת חיים איחוד".

וכאן אנו מגיעים לנושא שבגללו הם קראו לי. "בזמן האחרון מישהו לוקח (הערת מערכת – גונב) את היבול שאנו מגדלים", מספרת בלהה. "אי אפשר לתאר את עוצמת הפגיעה כאשר לאחר כל התקופה הממושכת של עמל הגידול, הטיפוח וההשקעה, אתה מגיע בוקר אחד ומגלה שמישהו לקח את מה שגידלת זו אכזריות ואני ממש חשה פגיעה פיזית, כשאני רואה משהו כזה, אני חושבת שפשוט בא לי לעזוב הכל וללכת".

הם מציינים כי במקום יש שלטים המבקשים שלא לגעת ביבול הגינה. "כנראה שלא תהיה ברירה ונתקין פה מצלמות וכך נוכל לאתר את מי שלוקח (הערת מערכת – גונב) את היבולים ללא רשות", אומר אורי.

כמובן שבמהלך השעה בה אנו יושבים ומדברים, אנו טועמים (וטועמים שוב ואז שוב) ממעשי ידיה של בלהה, שאין צורך להזכיר שהיא האחראית על מדור האוכל בעלון. כשאני כבר צריך ללכת, אני לוקח איתי בקופסה את הדברים הטעימים שנשארו, אבל בעיקר אני לוקח את סיפור האהבה הזה, שקראתם פה, סיפור אהבה שנקרא הגינה הקהילתית.