היה היו שני עצים, האחד  –  מילה פנסלוונית, והשני –  אורן ימי.

הייתה המילה מקבלת את פני הבאים וגם היוצאים במגרש החנייה של  הקיבוץ, וביחד עם הכוריזיות הוורודות ושדרת האלמוגנים הייתה משלימה נוף ייחודי של הגבעה. בכל עונה מעונות השנה הייתה מפגינה את גווניה: בקיץ פרשה את ענפיה הרחבים לצל, בסתיו היו העלים צובעים בצהוב את השמיים, בחורף היו ענפיה משרטטים את דיוקנה על שמיים אפורים ובאביב שיחק האור בין עליה הרעננים. וכך, שנה אחר שנה, במשך יותר מארבעים שנים, הייתה היא סימן לנפגשים בגשרון. וכשעלו הדחפורים על שכונת הבנים 'להפוך עקוב למישור' לא השכלנו לשמר ולשמור עליה, ושוב לא היו עלים, ושוב לא היו צבעי שלכת, נותרה רק אנדרטה יבשה וכואבת.

המילה על הגשר. צילום: אלדד ורדי

והנה, לא מזמן, חידשנו כבישים וחניות, והאורן הימי שהיה יותר גבוה מן הבניין שלידו ניטע לפני שנים רבות, זה שהיה פעם מחסן הבגדים ומתפרה והיום הוא כלבולית, עץ ייחודי שעוצב כפסל סביבתי, ותרם כה רבות לנוף ולסביבה, לא עמד לו כוחו מול מכת מחפר אחת. מכה אחת של קבלן חסר רגש גדע את שורשיו, וגם הוא לא עמד לו כוחו והוא מת.

כמה עצוב, כמה מתסכל, שלא הצלחתי/הצלחנו לתת מספיק כבוד לעצים בני עשרות שנים.

כאן היתה מילה... צילום: אלדד ורדי

תקוותי היא שבהמשך שיפור הכבישים והחניות נדע לנהוג יותר ברגישות כלפי עצים שמל

ווים אותנו מאז ראשית היישוב, ולא נמהר בהחלטות שיחרצו את דינם למוות.

ועוד הערה, ברוח הזמן.

כמי שיושב בצוות התכנון שנים רבות, יש לדעתי להוסיף לצוות חברים/ות אשר עיסוקם היומיומי אינו דווקא בתכנון, אך יש להם זווית ראייה אחרת על המרחב הקיבוצי ועל תכנונו, והם יכולים לתרום היבטים נוספים לעתיד תכנונו של היישוב שלנו.