לפני כמה חודשים טיילתי עם הכלב, נקלעתי לחצר ביתם של בתיה ואשר ישראל והוקסמתי מהאבנים המאויירות המונחות לאורך שביל הכניסה. צילמתי ושמרתי ליום בו אציע לבתיה לכתוב על זה לעלון

מכונת תפירה מעוטרת

הרגע הגיע אבל בתיה הגיבה בהיסוס להצעתי. "אני לא זקוקה לפרסום, זה התפקיד של אשר. את יודעת מה? תשלחי לי שאלות ואחשוב על זה". אז שלחתי ולא הרפיתי ובשבת בבוקר קפצתי לביקור בביתם והתרגשתי לגלות "אחות", מישהי כמוני שעבורה הזבל של האחר הוא זהב, מישהי שלא זורקת כמעט כלום ומוצאת שימוש בכל חומר ובכל פריט שבעליו הקודמים כבר לא מצאו בו ערך. הסתובבתי עם בתיה ברחבי הבית והחצר העמוסים ביצירותיה המקסימות וצללתי איתה לסיפורים מן העבר שליוו את היצירות. כן, לכל פריט יש סיפור משלו.

עוד מילדותה היא זוכרת את הקרבה והאהבה לטבע והיצירה מחומרים שונים. היא נולדה וגדלה בקונקורדיה בארגנטינה ועלתה לישראל בגיל 17 בשנת 1968 עם ארבעה חברים נוספים. בגבעת חיים איחוד הכירו לה חייל יליד ארגנטינה ושמו ארנסטו (הרי הוא אשר) והשאר היסטוריה. הם נישאו בשנת 1970, יש להם שלושה ילדים (דרור, אסנת ותמר) ותשעה נכדים, כשלפחות אחד מהם מבלה בביתם בכל זמן נתון. לבתיה אין זמן להשתעמם ולמרות שהיא בפנסיה, היא עסוקה כל היום בעבודה בתפירה או בגיהוץ בסטודיו שלה, בעבודות יצירה בלתי נגמרות או בזמן איכות עם נכדים.

עם הרקמות של אמא

פתחנו את הסיור במטבח מול קיר המכוסה פסיפס צדפים ואבנים מהים. "זו עבודה של שנים שהחלה באיסוף צדפים מתמשך על שפת הים ולאחר מכן מיון סיזיפי שלהם, בעזרתה של אלזה ברונר ז"ל (דודתו של אשר). לאט לאט התחלתי לשבץ ולהדביק אותם לפסיפס על קרש אותו חתך אשר והתקין מעל הכיור". בהמשך הסיור נתקלנו בחפצים נוספים שבתיה אספה מדירתם של אלזה ופרי ז"ל, כמו כורסת העץ עליה היה יושב פרי ומגירות העץ בהן אופסנו הכרטיסיות עם שמות כל התקליטים ב"תקליטיה", שהייתה חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי וילדותם של רבים אחרים כאן.

במרפסת שנסגרה לטובת חדר לאירוח הנכדים, בתיה פורסת סדין כותנה ירקרק מפעם, שהיה שייך לאמא שלה, עליו החלה לפני מספר שנים לרקום אילן יוחסין – עבודת נמלים הכוללת עלים ירוקים קטנטנים לרוב בשילוב תמונות ושמות של בני המשפחה. בארועים משפחתיים נתלה הסדין על הקיר, כדי שהנכדים יהיו מחוברים למורשת המשפחתית שכל כך חשובה לה. היא פורסת סדין נוסף עליו היא עומלת בהמשכים ובו תמונה צבעונית המורכבת משאריות בדים, בהשראת ציורים מקסיקנים התלויים בסלון הבית. בתיה מספרת שנעזרה בעבר הרחוק ביונה אופיר (סבתא שלי) בהנחיות בסריגה.

רקמת עץ משפחה

ממשיכים בסיור בחצר. ערב רב של רהיטים שלוקטו מכל עבר ועברו חידוש בידיו הטובות של אשר: סט כסאות ברזל שהכין פעם קובי באואר השכן ובתיה תפרה להם ריפוד חדש, קיר שלם של כלי עבודה ישנים שנצבעו בכחול ונתלו לקישוט, מכונת תפירה ישנה עליה הודבקו ביצירתיות אביזרי תפירה וסדקית ומעליה תלוי חלון עץ "מספר סיפור" בעזרת פיצ'יפקעס שאספה מפה ומשם ופרחי בד שהכינה ממדריך שמצאה ביוטיוב.

קיר פסיפס במטבח

הכל צבעוני ועשיר והעין לא יודעת במה להתמקד קודם. את המדרכה המובילה אל הבית מקשטות אבנים בשלל צבעים שחלקן מספרות סיפור, כמו למשל "הנמלה הצטננה" או "אבא קנה לי ביצה" של ע. הלל ועוד. כמו כן יש פינה פעילה של אבנים קטנות עליהן מצויירים פריטים קטנים או אותיות ומספרים וכך ילדים יכולים להשתעשע בהן. לא פעם עוברים ילדי פעוטונים וגנים דרך החצר, נהנים כמה דקות וממשיכים בדרכם. בתיה נזכרה שהעיסוק באיור האבנים נולד בימי סגר הקורונה 2020 ומספרת שכעת גם חלק מדור ההמשך של הנכדים והנכדות כבר לוקחים חלק ביצירה.

חשבתי שכבר כיסינו הכל אבל אז אשר יוצא ואומר שאני חייבת לראות את הקומה השנייה. עולים במדרגות העץ לסטודיו המרווח בו בתיה תופרת ומגהצת ואז מתגלית ממלכה שלמה שגם בה מעטרות את הקירות יצירות שונות, וביניהן רקמות עדינות של אמא שלה, שבאופן בלתי מפתיע עסקה גם היא במלאכות יד. לבתיה יש יכולת מופלאה לאסוף חפצים מהעבר שפשוט אי אפשר לזרוק והיא נותנת להם משמעות ומקום בהווה.

אבנים מצוירות

"מה הילדים שלך יעשו עם כל הפריטים האלו ביום מן הימים?" אני תוהה והיא עונה בחיוך: "אני באמת חושבת על זה לפעמים, אבל אני לא יכולה אחרת".

"מתי את מספיקה ליצור את כל העושר הזה?" אני שואלת. "אני תמיד עסוקה, אין לי רגע אחד של שעמום. חלק מהדברים אני עושה במשך היום וחלק בישיבה מול הטלוויזיה בערב", היא עונה. כשנפרדנו ליד הדלת אמרתי לבתיה שאני מקנאה בה ושככה בדיוק אני מדמיינת את הפנסיה שלי, מלאה בזבל של אחרים שהוא הזהב של האחר.