כשאנחנו בבעיה, תמיד נדמה לנו שאין לה פתרון… או שהפתרון בלתי אפשרי לבצוע… או, שעד שנפתור אותה היא כבר לא תהיה רלוונטית….

והדבר נעשה חמור עוד יותר כשמדובר בחובות:

מה יהיה אם לא נצליח לעמוד בתשלומים?

למה לא חשבתי על זה קודם?

מי יכול לעזור לי?

ועוד דאגות כהנה וכהנה, כיד הדמיון הטבה עלינו.

והפתרון הנכון והטוב מגיע אלינו תמיד בתחפושת. בהתחלה אנחנו לא מבחינים בו, ולפתע הוא צץ. כמו בסיפור שלפנינו.

שימו לב שבעיירה החביבה שבסיפור יורד גשם בחודש אוגוסט. אולי זאת אפשרות לפתרון: גשם בחודש אוגוסט.

ועכשיו הסיפור עצמו:

חודש אוגוסט, על שפת הים השחור. יורד גשם והעיירה נראית כאילו נטשו אותה. הזמנים קשים, לכולם יש חובות וכולם חיים על אשראי. לפתע מגיע לעיירה תייר עשיר.

הוא נכנס לבית המלון היחיד בעיירה, שם על שולחן הקבלה שטר של 100 יורו והולך לבחור לעצמו חדר.

בעל המלון לוקח את השטר של 100 היורו ורץ לשלם את חובו לקצב. הקצב לוקח את השטר ורץ לשלם את חובו למגדל החזירים. מגדל החזירים משלם בשטר את חובו לספק המזון. ספק המזון חוטף את השטר ורץ לשלם את החוב לזונה של העיירה, אשר בתנאי משבר "נתנה" באשראי. הזונה, לוקחת את השטר ורצה למלון, לשלם את החוב לבעל המלון, עבור החדרים ששכרה כשהייתה שם עם הקליינטים.

באותו הרגע, יורד התייר לאחר שבדק את החדרים, לוקח את השטר ואומר ששום חדר לא מוצא חן בעיניו, ועוזב את העיר.

אף אחד לא הרוויח כלום, אבל כל אנשי העיירה חיים כעת בלי חובות ומביטים אל העתיד באופטימיות רבה.